המפץ השני

פתאום הכתרנו אלטרנטיבה ל"כוכב נולד". ריבוי הבלוגים, כמות המאמרים על האינדי הישראלי בכל עיתון אפשרי, סקירות מרופרפות של אאוטלטים שהמילה 'אינדי' עלולה להתבלבל אצלם עם שם של מסעדה הודית, עיתונאי רוק מהניינטיז שפתאום מתעוררים לגלות שהדיסטורשן חזר, פאבים, ברים ומקומות חדשים להופעות שפתאום החליטו לגשת לרוק אלטרנטיבי בתור פיתרון לערבים החלשים אצלם, מוסיקאי-כלאיים אלטרנטיביים שנושקים למיינסטרים ופורצים את גבולות הלבונטין-תיאטרון תמונע-אוזן בר, והחשוב מכל, הפסטיבלים העצמאיים ההולכים וגדלים, כל אלה עלו לנו לראש כמו תמונה של פלדה לוהטת שצריך להכות בה, לא דקה מאוחר מדי.
אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת הזמן שבו הישן מפנה מקומו לחדש. כל הסטנדרטים משתנים בזה אחר זה. אחרי תקופה ארוכה של כמה פריקים שיצאו לתור את ארה"ב וכמה פאנקיסטים שתרו את אירופה, התחילה כל סצנת ההארדקור בארץ, שבגדול סובבת סביב מועדון 'הפטיפון', לצאת לטורים באירופה. זמן קצר מאוחר יותר, בין אם זה היה בגלל המאמרים הרבים בעיתונות על להקות ישראליות בחו"ל, ובין אם זה היה בגלל ההצלחה המסחררת של 'המונוטוניקס', להקת הרוק הישראלית שהבקיעה גול חשוב בסצנת האנדרגראונד הגלובאלית ותקעה דגל ישראל במקום שבו טרם דרכה רגל ציונית, הסטנדרט הזה של לעשות טורים זלג מחוץ להארדקור, ללהקות האינדי שצפות במעגל שמחוץ ל'פטיפון', אבל עדיין מנגנות עם דיסטורשן. מיספייסים סורסרו, אינפלואנסים עודכנו, צלמי הופעות חובבנים התחילו לצלם פורטרטים של הרכבי רוק אלטרנטיביים, וכולם בנו פרס-קיט מלא, כולל ביוגרפיה, קטעי עיתונות ולינקים ליו-טיוב.
משם זה עבר מפה לאוזן שלהקות ישראליות 'עושות חיל בחו"ל' (כאילו היו שגרירים באולימפיאדה), ולפני ששמנו לב, אמני מיינסטרים ונגזרותיהם, התחילו לעקוב אחרי מה שהאנדרגראונד עושה. כבוקינג אייג'נט ותיק אני יודע מקרוב כמה המנטאליות השתנתה בקרב אמנים שמעולם לא הייתם מעלים בדעתכם שהיו בכלל חושבים על טורים בחו"ל ומופע באנגלית. הסטנדרט הישן של רביצה בתל אביב והערצת סגנונות הפקה אנכרוניסטיים, נקבר תחת הסטנדרט החדש שקובע שמוסיקאי צריך להיות מעודכן, איש עולם עם סטייל, שלא מפחד מהשוק הבינלאומי, כי הוא מבין שיש דבר כזה אמנות ישראלית.
גם בסצנת המועדונים הסטנדרטים השתנו. מועדון 'הפטיפון' מפנה את מקומו למקומות עם פרופיל גבוה יותר כמו החתול והכלב, האוזן בר ולבונטין 7. ממש כשם שהפטיפון גיבש בשנים האחרונות סצנת הארדקור ופאנק חדשה סביבו, כך הפסטיבלים העצמאיים הגדולים יצרו סוג חדש של להקת אינדי ישראלית, כזו שכבר לא מספק אותה לנגן במקומות כמו 'הפטיפון' או 'הפרילנד'. הסאונד הגדול של הפסטיבלים, ההדים שהם יצרו בתקשורת, הרימו את הווליום במגברים, ואת הציפיות אצל הנגנים. עכשיו יש מקומות חדשים להופעות שמנסים לדבר בשפה המשונה הזו, שהטורים, והאינטרנט והפסטיבלים הכתיבו מלמעלה. בעוד להקות האינדי החדשות, שנוצצות חזק יותר מאי פעם, דוחפות את גבולות בועת האינדי, בשם הכוחות שהקנו להם התנאים החדשים, הטורים בחו"ל, אלפי המבקרים בפסטיבלים, הפידבק הטוב און-ליין, המדדים החיוביים שפעם היו נקראים 'וייב' והיום אפשר לאמוד אותם כמותית בתור 'מאשרי השתתפות בפייסבוק' או 'מספר השמעות בנגן במיספייס', אנחנו מאבדים בזה אחר זה, את דרכי המחשבה הישנות שלנו ולמעשה מוכרים את סגנון החיים הזה ליצרני הטרנדים, בתמורה לכך שהנה סוף סוף אנשים מתחילים לשים לב שיש שוליים.
האינדי הישראלי, כמו גל הרוק בניינטיז שקדם לו, זוכה בימים אלה לרנסנס משלו. מאד פשוט להבין, אם מסיבות גיאוגרפיות ואם מסיבות כמותיות, מדוע ברגע שמשהו עובד ומתקתק כמו שצריך בארץ, ויש לו גיבוי במדיה, יש לפתע התבהמות עליו מכל כיוון אפשרי. לכן גם פשוט להבין שההתמוטטות שקרתה לרוק הישראלי של הניינטיז תקרה גם לאינדי הישראלי של שנות האלפיים. למראית עין, פסטיבלים עצמאיים עם פרופיל גבוה וכמות מבקרים הולכת וגדלה, מועדוני הופעות שכל ערב מלאים בלי קשר למי מופיע שם, להקות ישראליות שיוצאות לטורים שהן עצמן ארגנו בעזרת האינטרנט וקצת חוכמת רחוב, הם דבר חיובי, אם לא מדהים. אבל בהסתכלות על הגל האחרון של הרוק בארץ, שבו קרה בדיוק אותו הדבר (יציאת הרכבי שוליים מהמועדונים הקטנים והמעבר של הדיסטורשן ללגיטמיות חברתית רחבה יותר, כתבות הן בטלויזיה והן בעיתונות על השוליים של הרוק הישראלי), מתגלה לו דפוס שאופייני מאד לישראל. בניינטיז, הרוק איבד את המומנטום שלו. זה קרה בגלל שהיה מתח רב בין התפוצה שהרוק קיבל בתקשורת המקומית, ובפרט דרך הכבלים, לבין הקשר הלא קיים בין התרבות הישראלית ומה שרוק האם טי וי הזה ייצג. בניינטיז, אנשים בבאר שבע קיבלו את רד הוט צ'ילי פפרז דרך הכבלים, והתחילו לבקש דר' קספר במקום יהודית רביץ. עכשיו אנשים רוצים אינדי במקום הדבר התפל והמעוך הזה שנקרא פלייליסט. האינדי כמדיום לא שונה בהרבה, בראי התרבות המקומית, מרוק שנות התשעים, והפאנק שלפני כן. גם הוא כמו קודמיו הגיע עם צמיחתה של מדיה חדשה – הפעם, האינטרנט. האינטרנט הוא שהביא את הטורים, שהביאו את הסאונד והסטייל, שלמעשה הם אבני היסוד של גל הרוק הנוכחי.
מה שנראה לנו עכשיו כמו צמיחה במוסיקה הישראלית, הזנה הדדית בין מיינסטרים לשוליים, הרמת רף וכו, אלה למעשה אותות הסיום של הדבר הזה שהכרנו בתור סצנה. התהליך הזה טבעי לחלוטין. תמיד היו כאן טרנדים מוסיקליים שהגיעו לפה כתוצאה מאיזו שהיא התפתחות טכנולוגית או מדיה חדשה. הרדיו, הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט, כולם היו אחראים בשעתם למהפכה בתרבות שכללה בה כמובן מהפכה במוסיקה האלטרנטיבית. ברגע שכל אחד מהטרנדים האלה הגיע לנקודת הרוויה שלו (במקרה של הרוק של שנות התשעים, נקודת הסוף המוסכמת על רבים היא רצח רבין, שאחריה המוסיקה הישראלית עברה לפאזה אקוסטית-מתאבלת, בה היא נמצאת עד היום בצורה זו או אחרת), הטרנד מתפוצץ, שורשיו הרעועים נחשפים לרוח, ומה שנשאר אחריו הם שובלי נוסטלגיה.
בישראל, האמנות תמיד מחפשת את הדבר הבא, ותמיד נאבקת איכשהו בחוויה הקלסטרופובית שהיא חיים במדינתינו הקטנה. כמו הפוליטיקה הישראלית, כך גם כל כמה זמן, התרבות המקומית נעה ימינה. השמאל הישן נע ימינה, ובתנועתו מתפורר, ויוצר שוליים חדשים. מי שהלך פעם לפטיפון ימצא את עצמו בקרוב אם לא כבר עכשיו, לוגם שליש גולדסטאר בעשרים שקלים מול מגברי קומבו 60 וואט בגובה הברכיים. זו המציאות החדשה.
נכון לעכשיו המדיות אינן ערוכות לקבל את כמות המידע אודות מוסיקה ישראלית מחתרתית. את הסיבות לכך מניתי במאמר קודם :'הצורך בעיתונות מוסיקה'. אין מוכשרים לתפקיד. אבל ברגע שהצורך יגאה ויציף את שפות הספל, המדיות יעברו מהפכה ואיתם יחד יעלה האינדי למצב של לגיטימיות רחבה יותר. בארץ, ובפרט בתל אביב, הסממנים בשטח לדבר כזה, הם בעיקר שינויים בהרגלי הצריכה של בליינים ממוצעים. ככל שיסגרו יותר מקומות ישנים ויפתחו יותר מקומות חדשים שכופים סגנון עבודה חדש על הלהקות, כך יהיה יותר קהל חדש, והסיפור ילך ויבנה. לאחרונה, יצא לי להתקל בהרבה תופעות שמצביעות על שינוי כזה והם בעיקר בתחום הכלכלי. להקות אנדרגראונד מתחילות לדבר על 'גרנטי' (מבטחה, שכר אמנים שנסגר מראש בין ההרכב למועדון), ואחרות מחפשות בוקינג או יחסי ציבור. ברגע שכסף הופך לגורם מכריע, הלהקות באופן אוטומאטי נמשכות למועדונים שמשדרים תחושה של כסף, שאנשים באים אליהם גם ככה ומשלמים בכניסה. ברגע שהכסף יעשה טוב יותר, גם הסצנה תתחזק, כי לאנשים יהיה יותר זמן לעבוד על הדבר הזה שנקרא אינדי. המקומות והמדיות הישנות שאינן משחקות על פי החוקים החדשים ימחקו ובמקומם יבואו מועדונים המושתתים על השיטה החדשה.
כל זה יביא לעניות דעתי מתישהו בעתיד, להתפוצצות של בועת האינדי. לבועה מטבעה אין שורשים. המהות המקורית של האינדי, צאצא ישיר של ההארדקור ואתיקת ה'עשה זאת בעצמך', אינה מרכיב עיקרי במשחק החדש אותו הסצנה המקומית משחקת בכדי להעצים את עצמה, וזה חבל. המהות של העצמאי, הבלתי תלוי, הייתה שם אולי לפני עשר שנים בצורה תמימה זו או אחרת, אבל היום כשיש כבר עניין ציבורי רחב באינדי, המהות לא שם, ואין רצון או צורך ללמד אותה לאנשים חדשים אלא אם זה כדי לקנות את נוכחותם בהופעות. גם לרוק של שנות התשעים שנולד מתוך כמה בודדים שקנו תקליטים איכותיים ב'סופר זאוס', או שמעו תוכניות רדיו איזוטריות, או אספו קסטות, או נסעו לחו"ל וחוו את הסצנה הגלובאלית על בשרם, הייתה מהות ראשונית שעברה סינתזה לפני שנעשתה פופולארית. הדיסוננס בין המשמעות הראשונית של האינדי כדרך חיים ושיטת עבודה מסויימת שיש לה תוצאות מאד ספציפיות, ובין מה שיעשה מהאינדי לכשיצמח מעבר לגבולותיו הראשוניים, הוא דיסוננס מוכר, שכבר התרחש מזמן בטריטוריות אחרות בעולם, וגם כאן בהיסטוריה שלנו. למעשה זהו המעבר מאינדי כמונח הפקתי, לאינדי כסגנון. לכשיהפוך האינדי למונח סגנוני קל לקריאה ופופולארי, אנחנו נחווה סוג חדש של קהל, שלמעשה כבר היום פוקד הופעות אלטרנטיביות, מה שקודם לכן לא עשה. יותר ויותר אנשים חדשים יכניסו 'רוח של כלליות' למה שקודם לכן היה ספציפי ופרטי. המאסות יחללו את האינדי, ידחפו אותו להיות מדויק יותר, פחות מופשט, חד משמעי. מוסיקה עצמאית מורכבת תצטמצם למשפט מוסיקלי בודד, הגיוני. האינדי הישראלי יהפוך, באיחור אופנתי, לאינדי-פופ.
מעגל הקסמים הזה הוא בלתי נמנע. זו טבעה של מדינתינו, וזה טבעו של כל ז'אנר חדש. הדבר הזה שקראנו לו 'אינדי' בכזו קלילות דעת עומד להגיע אל משכנו הבא. התהליך מוכרח להתקדם. רק ככה יוכלו להווצר שוליים חדשים. מה שצריך לעשות זה להבין את התהליך. להיות מודעים אליו, ולהבין איפה אתם ממוקמים בתוכו. אלה מכם שנהנים או פשוט חסרי דעה בנוגע למצב הנוכחי, קרוב לוודאי שימריאו מעלה יחד עם האינדי. האנטגוניסטים, שמרגישים לפעמים כאילו עקפו אותם בסיבוב, קרוב לוודאי ישארו על הקרקע, ולהם אולי, רק אולי, שייכים השוליים של המחר.