יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

תרבות אגודה







אף אחד לא רוצה לצאת פראייר. אם יש לי את האופציה לשים כסף טוב על הופעה מחו"ל, תהיו בטוחים שאשב קודם בבית ואעשה קצת מחקר באינטרנט לפני שאזמין כרטיסים. אני לא רוצה לשים כסף על שם מחו"ל אם אני לא אוהב את מה שאני שומע במייספייס, מה שאני רואה ביוטיוב, מה שאני קורא בפיצ'פורק. אני כל כך רגיל להיות מסוגל לשלוט במה שאני צורך, שאפילו כשמדובר באירוע אלטרנטיבי, אני מבלי לשם לב, מכיל עליו את החוקים הבסיסיים שבאמצעותם אני בוחר איזו פיצה להזמין. רוב האנשים לא יחשבו שיש פסול בזה, אני סבור שכאן טמונה בעיה כלשהיא.

אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, אבל מבלי לשים לב, כולם יוצאים פראיירים. אנחנו כולנו פראיירים של הבחירות שלנו, משום שאנחנו תמיד שמים את עצמנו בעמדה שבה אנו חשופים לאכזבה, בעמדת המנוצל. מה שאנחנו לא מבינים, זה שבסצנה האלטרנטיבית, אף אחד לא אמור לצאת פראייר, בגלל שאנחנו תולים את תקוותינו לא רק בטיבו של המוצר, אלא גם, ואפילו בעיקר, במאפיינים הספציפיים שהביאו להתהוותו, או במילים אחרות, באופייה של הסצנה עצמה. במקום לשם את ספקנותינו בצד כשאנו בוחרים להשתתף באירוע אלטרנטיבי כזה או אחר, אנו מעמידים את עצמנו, מתוך התנייה חברתית קפיטליסטית, בעמדה אינפנטילית, שבה אנו תמיד טועמים ממה שנותנים לנו כמו תינוק שאינו מסוגל להאכיל את עצמו. לאף אחד אין אמון בסצנה עצמה, ולכן מוקד העניין העיקרי הוא בדרך כלל המוצר המיובא עצמו, הלהקה מחו"ל נבחנת ורק אחר כך נטעמת, על ידי אנשים שכלל אין להם יד בסצנה, שופטים חיצוניים. בגלל שלכולם יש מחשב, וחנויות תקליטים בארץ מביאות אלבומים איזוטריים, ואפשר להתעניין במגזינים גם אם הם אינם מופצים בארץ, וטיסות לחו"ל לפסטיבלים נעשו זולות מאד, המושג הפשוט של סצנה עצמאית, הוחלף במושג מנופח ופומפוזי שמכניס לתוך הגדרתו העצמית דברים חיזריים לחלוטין שקשורים יותר לעולם הצרכני מלעולם העצמאי, עולם נעים שאותו אמורים, בתיאוריה לפחות, לבנות ילדים מקומיים דחויים בעלי טעם טוב ורצון לבנות עתיד משלהם, כמו איזה בית סודי על עץ.

כך מתקבלת תמונת מצב שבה דברים קורים, אנשים מגיעים או שאינם מגיעים, דברים חולפים, ודבר אינו משתנה באופיים של אנשים. מי שכן משתנה הם קומץ האנשים שחוטפים על ראשם את הביקורת העיתונאית, כאב הראש הלוגיסטי ותלונותיהם האין סופיות של אותם אנשים שפיותיהם תמיד פעורים לטעימות. השינוי הוא כמובן לרעה – אותם אנשים שקודם טרחו לספק טעימות וחוויות חושניות, להעמיד אותם לבחינה באינספור אתרים ועיתונים, מפסיקים לטרוח, מפסיקים לנסות, וכך שוב, כולם יוצאים פראיירים של בחירותיהם. אלה ששורדים את המכות, עושים זאת באמצעות בחירות אמנותיות מקובלות יותר, פחות ניסיוניות, בטוחות יותר, כאלה שקולעות לאמצע של כולם. מספיק להסתכל מקרוב על איך כל כמה שנים ה"כוכבים" של הסצנה מתחלפים, איך אנשים מתעייפים מאותם שמות כאילו מדובר בעונה השנייה של "הישרדות", איך הסצנה כולה משילה כל כמה זמן את עורה, כדי לשאול את עצמך, מה קורה פה?

מתוך בחינת תחום הבאת הלהקות הזרות לישראל, אפשר להסיק די בקלות מהו אותו אלמנט חמקמק שיענה אולי על שאלתינו. בעבר חשבתי שמדובר בארגון יותר מהודק, בעיתונות יותר ספציפית ומעמיקה, בדיסקורס. עם הזמן התחלתי להבין שמה שחסר באמת זו אחריות הדדית.

אבל איך יוצרים אחריות הדדית כשהכל נשען בסופו של דבר על חוסר רצון לצאת פראייר? כלומר, איך מכניסים למשוואה משהו כל כך מערב כמו אחריות לשכניך, כשתהליך החיברות היחיד במוסיקה האלטרנטיבית בארץ, הינו תהליך של סלקציה? אני חושב שיש פיתרון פשוט אך מעניין.

מה שאני מציע, הוא למעשה מודל כלכלי לא מורכב, שמתחשב באופיה המיוחד של ישראל, ותוך כדי כך מיצר אחריות הדדית של הכלל לסצנה ולכל חבריה, אירועיה, תופעותיה. מודל זה לוקח בחשבון שיש צורך קודם לבטל או לפחות להחליש את חוסר האמון הבסיסי של מאזין המוזיקה הישראלי בפרומוטר הישראלי (במקרים שהוא כלל מודע לקיומו), שמצידו בדרך כלל עושה את מה שהוא עושה מאהבה, ובתקווה רק לצאת עם עורו וארנקו שלמים מכל העניין.

אחריות הדדית נוצרת, כשיש אמון בבסיסה של מערכת היחסים בין הקהל והארגון. נכון להיום, ארגון שמביא הופעות מחו"ל, נתפס כאחד משני דברים : 1. ארגון פילנטרופי שגואל את ישראל ממרוחקותה מאירופה 2. ארגון רשע גלובאלי שגוזל כסף מעניי תל אביב חובבי האינדי. מעיין תאגיד דבילי שלא מבין בסאונד ולא קורא פורומים.

אף פעם לא התייחסו למארגני הופעות בארץ כאל אוצרים של תערוכה, או כמו למוכר האהוב עליך בחנות התקליטים. אף פעם לא הייתה בציבור באי ההופעות בארץ התעניינות בגורמים הפנימיים של מארגני ההופעות, בעבודתם, ובאחריות המוטלת עליהם משום שהם בחרו לעסוק בתחום כל כך מסוכן ואיזוטרי. תמיד התייחסו אליהם כאל קדושה או קדשה, אבל אף פעם לא כחבר טוב. הסיבה לכך היא סיבה פשוטה : מארגני ההופעות מרוויחים כסף. כסף הוא עניין למחלוקת ולחוסר אמון. כשיש כסף במשוואה, כולם, אבל כולם, חשופים לצאת פראיירים. אין בכך לומר שכסף אינו חשוב לענייני תרבות, אבל הוא בהחלט מעלה הרבה מאד שאלות, וללא ספק מחליש את האמון של הקהל במארגנים ולמעשה מעמיד אותם כמי שאחראים בלעדית להתהוותה של הסצנה. במשוואה זו, הקהל הוא רק צופה מן הצד, והמארגן, עם מעט הרוח שנותרה לו במפרשים, הוא הקפטן המיואש של הספינה הקטנה והטרופה. למרות שיש הרבה דיבור על התהוותה של סצנה אלטרנטיבית בישראל בשנים האחרונות, אני סבור שלא הרבה השתנה, משום שהקהל עדיין לא למד לערב את עצמו במה שקורה. לטעמי, כל הדיבורים על גודלה של הסצנה, כניסתה למיינסטרים וכל שאר הקשקשת הזו שהייתה סביב האולפן השקוף של ערוץ 24, רחוקים שנות אור מן האמת, והאמת היא שהסצנה נשענת בעיקר עדיין על קומץ קטן מאד של אנשים שבאמת איכפת להם. השאר הם פחות או יותר קורבנות של ההיצע. ולכל אלה שנמאס להם לשמוע את המילה "סצנה", אני רק אגיד דבר אחד קצר – מוזיקה אלטרנטיבית היא אולי תחום האמנות היחידי בעולם שמסוגל ליצר אצל אנשים צעירים תחושה של עצמאות ולעודד בהם יצירתיות, עוד בשלב שבו הם מגלים את כישורי החיברות שלהם. מוזיקה אלטרנטיבית, יותר מאמנות פלסטית, תיאטרון, או אפילו שבט הצופים, נשארת כל היום עם הבן אדם, ומחברת אותו באופן לא מודע, לקבוצה של דחויים כמותו. המילה "סצנה" באה לתאר את אותה תחושה לא מודעת של "ביחד". אנשים שנמאס להם לשמוע את המילה הזו, הם אנשים שנמאס להם מאותה תחושה, ואליהם מאמר זה אינו מתיימר לפנות.

-

ראשית, בואו נשנה את המונחים. ה"סצנה" תהפוך ל"קהילה" וה"קהל" יהפוך ל"מארגן". הצופה – לא עוד "צופה" אלא "משתתף". הכוח תמיד היה ויהיה בידיו של הקהל. אמנות לא צריכה לשכנע אף אחד. אמנות צריכה להיות אמיתית. האחריות מוטלת על כולם: האמן צריך להיות אמיתי, המארגן צריך להיות קשוב לצרכי האמן והקהל צריך להגיע.

הרעיון הוא ליצור קהילה שתביא אמנות חדשה-עכשיוית ולכן לאו דווקא מוכרת, קהילה שתחלק את האחריות לתרבות אמיתית בין כל חבריה, כולל את האחריות הכלכלית. יש הבדל בין הרעיון הזה לבין רעיונות אחרים (ומרשימים) שפועלים כיום : לא מדובר פה על להצביע לאומן שאתה רוצה שנביא באתר אינטרנט. זו שיטה שעדין משמרת את הריחוק שבין הקהל למארגן ואינה תורמת (פרט לעצם הבאת ההרכב לארץ) לבנייתה של קהילה אלטרנטיבית, אלא רק להרחבת ההיצע. רעיון הקהילה מדבר על פתיחות לדברים חדשים ולא מוכרים, על התערבבות של כל הגורמים, על לתת אמון באירגון כי אתה חלק ממנו. למעשה ה"קהילה", או ה"סצנה", אותה הישענות על תחושת הביחד, היא שאמורה להביא לפתיחות הדעת, להחלשת אותו שריר שתמיד מתכווץ כשלפתע האופציה לבזבוז כסף עומדת בפנינו. אותה תחושה אמורה להשתקף בכל דבר שיצא או יכנס לארגון שלנו.

המודל שאני מציע נשען פחות או יותר על מודל ה"אסוסיאיישן" הנפוץ באירופה. אלה הם גופים ללא מטרות רווח שעסוקים בלהביא, לטפל ולארגן הופעות להרכבים מרחבי אירופה ושאר העולם. הגופים הללו בנויים ממספר גדול של אנשים, לעיתים עשרות, שכל אחד מהם לוקח על עצמו תפקיד, וכל אחד מהם שרוי באותה סכנה כלכלית שהאירוע לא יצליח. כשיש הופעה, כל חברי האירגון יגיעו אליה משום שהם חשים אחריות כלפיה. דבר זה יוצר כבר בשלב הראשוני, קהל קבוע.

המודל שאני מציע דומה למודל זה אך מרחיב אותו בהתחשב בתנאים הספציפיים הקשורים בהבאת אמן מחו"ל לישראל : לישראל אפשר רק לטוס. טיסות עולות הרבה כסף.

כמה כסף אתם שואלים?

להביא 4 אנשים עולה כ-8000 שקלים טיסות מאירופה, פרסום הכולל פוסטרים ותליה, פלאיירים וחלוקה יכול להגיע ל-1000 נוספים, דלק להסעת ההרכב עולה כ-300 שקלים לכמה ימים, ארוחת שחיטות ישראלית ובישול אוכל יעלה כ-500 נוספים לכמה ימי השהייה של ההרכב, מגברים, רכב, לינה אפשר תמיד לקמבן בחינם, אבל השכרת מגברים תעלה כ-500 נוספים. ויזות אמן זה עוד כמה מאות שקלים. עם הוצאות נוספות ובלת"מים זה יכול להגיע ל-15,000 שח, ואף יותר.
להקה אף דורשת גרנטי (מבטחה כספית לכל הופעה). מאחר והאירגון הספיציפי הזה יהיה עסוק בלהביא הרכבים קטנים מחו"ל, כאלה שעוד לא התפוצצו לחלוטין וקפאו בשכבת הקרם של המוזיקה האלטרנטיבית, כ-400 יורו להופעה יספיקו, ואיתם נוכל להביא הופעות מלייבלים נהדרים כמו In The Red, Love Pump United, K Records, Load Records, Ecstatic Peace וכו, לייבלים עם הרכבי אנדרגראונד שמסוגלים לפעול בתקציב כזה. כך הארגון למעשה יוכל להציע להרכבים מחו"ל טיסות, בק-ליין, לינה פרטית ו-400 יורו לכל הופעה, אחת בתל אביב ואחת בירושלים, תנאים סטנדרטיים מינוס, אך סבילים, בקנה מידה אירופאי.

אבל איך משיגים 20,000 שקלים? כל ארגון בארץ יגיד לכם שקובעים הופעה בבארבי, מפרסמים מלא, ומקווים לטוב. הופעות בדרך כלל צריך למכור, לדחוף לגרון לפעמים, כדי שמספיק קהל יבוא ויכסה את הוצאות היבוא. אבל בדרך זו, האחריות לקיומה של סצנה חיה שקשורה איכשהו לשאר העולם, נשענת בעיקר אם לא בלעדית על קומץ אנשים שמספיק אוהבים את התחום שהם מוכנים לסכן 20,000 שקלים והמון שעות שינה. אבל מה אם מפרקים את ההוצאה הזו ל-200 איש? מה אם מוצאים 200 איש, שיש להם 50 שקלים לתרום בחודש תמורה להופעה אחת לחודש מחו"ל? אם מוצאים 200 איש כאלה (שמוציאים בחודש לפעמים פי שלוש או ארבע על פלאפון), מצמצמים את ההוצאה להביא הרכב מחו"ל בחצי. ומה אם מוצאים מימון מעסקים קטנים ותקציב חודשי זעום ממשרד התרבות שיכסה את ה-10,000 הנוספים? העסקים הקטנים מרוויחים חשיפה למינימום 200 איש ולרשימת תפוצה של אנשים שמתעניינים בתרבות, ומשרד התרבות ממלא את יעודו בהוצאה מינימלית לחלוטין. בצורה זו האחריות המוטלת על הופעה טובה נשענת על 200 איש ולא על קבוצה קטנה של אנשי עסקים, 200 איש מינימום תמיד יגיעו להופעה מחו"ל עם חימום מקומי ותיקלוט בלוקיישן מגניב, עסקים קטנים יקשרו לאירועים אמיתיים באופן קבוע, כזה שיחבר אותם להקהילה חזקה, ומשרד התרבות או מחלקת התרבות בעירייה יהוו את הדבק הרשמי שיחבר את כל החלקים לעמותה ללא מטרות רווח.

נסו לדמיין מצב שבו אין צורך ללקק לעיתונות שגם ככה לא מבינה כלום ורק בולעת קומוניקטים ויורקת כתבות "קמתי בבוקר והלכתי לראות את המלווינס", שאין צורך ללקק למועדונים בשביל אחוזים טובים מהדלת, מועדונים שאחד ממניעיהם העיקריים הוא לעשות עסק טוב, שלא צריך לשכנע אנשים לבוא, הם באים בגלל האחריות שהם חשים לאירוע, בגלל המעמד, בגלל הווייב, תחושת החבר'ה, תחושת המועדון האקסקלוסיבי אליו הם שייכים. נסו לדמיין 50 שקלים בחודש יוצאים מכיסכם לא לכיסו של איש עסקים, אלא לכיסה של עמותה תרבותית ללא מטרות רווח, שחבריה האקטיביים מייצרים תוכנייה שנתית מרתקת עם 12 הופעות מעניינות מחו"ל, 12 חימומים מקומיים טובים (לא עוד בחירות שנשענות על ללהקות שמביאות קהל, בחירה בלהקת חימום שחופשיה מהסתכלות כלכלית) ו-12 אפטר פארטיז נחמדים בלוקיישן לא בנאלי, לא כזה שנבחר בגלל הקיבולת שלו, או האחוז מהדלת, אלא כזה שנבחר בגלל שהוא מפתיע, מעניין, אסתטי. נסו לדמיין מצב שאף אחד לא יוצא פראייר, כי כולם סומכים על הארגון המקומי, כמו על נושא בשורה, מועדון תרבות איגודי שחברות בו לא עולה יותר מדי, והוא מספק אירוע אחד אלטרנטיבי ראוי בחודש באופן קבוע ומסובסד. הלהקות מקבלות טיפול ישראלי קומפלט וחוזרות לארצות מוצאן מרוצות.

-

לטעמי, יש צורך בישראל בהקמת אירגון שכזה, ללא מטרות רווח, שכל חבריו תורמים כסף כל חודש למטרת הבאת הרכבים מחו"ל, נוסף על תקציבי תרבות חיצוניים ומשקיעים קטנים, ולכולם יש בו תפקיד, גם אם קטן, גם אם התפקיד הוא לתפקד כקהל. יש בבחירה להיות קהל אמירה חשובה בימינו. לקהל אלטרנטיבי צריך להיות במידה זו או אחרת, תחושה של תפקיד, ותחושה אפילו מינימלית של האחריות שתפקיד זה גורר.

נכון לעכשיו כדי לחזות בסצנה צריך לחכות פעם בשנה לאינדי נגב, פחות או יותר. אבל מה אם ההרגלים של אנשים? האם איננו צריכים לשאוף לשנות גם את אלה כמעצבי דעת קהל? האם איננו צריכים לשאוף גם להרגיל כמות גדולה יותר של אנשים לצרוך תרבות אנדרגראונד באופן קבוע, בנונשלנטיות, ולא כחלק מאירוע ענק ומיוחד? האם אתם מסוגלים להבין את ההבדל הפסיכולוגי, בין להיות שותף במשהו, ולאשר השתתפות בפייסבוק? מדוע חייב להיות משהו קטן בארץ שעסוק בלהתקשר עם הדברים הקטנים שקיימים בשאר העולם? כמה זה בריא וחינוכי להתרכז בדברים קטנים? כמה ארגון כזה יכניס לפרופורציה דברים שהם במהותם קטנים ופרטיים , דברים של אנשים שחשים "אחרים"?

לתגובות
indie.press.israel@gmail.com

3 תגובות:

FunnyCars אמר/ה...

זו הצעה יפה, שלדעתי יכולה להפוך לפרקטית אם יהיה סביבה באז נכון (ע"ע אינדינגב שמוכר 4000 כרטיסים).

אבל זה מורכב מעט יותר (אני בטוח שאתה מבין את זה).

שאלה שצריך לחשוב עליה - אם יש בקהילה 200 חברים/תורמים - איך מחליטים איזה אמן להביא מחו"ל? אני אחדד - אני מניח שאולי 1-2 מתוך 12 ההרכבים שיגיעו בשנה (בתרחיש אופטימי) הם הרכבים שאני מעריך ואוהב מראש. האם ניתן לסמוך על 200 אנשים שיתרמו בליינד לקהילה שמטרתה לעודד סצינה, לעודד סקרנות ופתיחות למוזיקה, רק מתוך תחושת שליחות, תרומה לסצינת-על כוללת, ומחשבה לטווח הארוך? בעידן קפיטליסטי, בו אנשים אוהבים לקבל תמורה מיידית לכסף שלהם - זו מחשבה אוטופית שאני באופן אישי אשמח שתתממש, אך תחושת הקנטרנות/צרכנות הדודתית שעולה מעמודי הפורומים/בלוגים השונים, לא ממלאת אותי באופטימיות.

דויד פרץ כתב בשעתו על נושא דומה, שווה לקרוא את הפוסט שלו ואת התגובות אליו, כאן: http://www.notes.co.il/david/26572.asp

Tomer אמר/ה...

אפשר להקים קואופרטיב מבוסס קהילה, שמאגדת לייבל ואיזשהו מוסד לאירגון הופעות, כאשר כל חבר בקואופרטיב משלם סכום (חודשי, שנתי).
כל אחד מחברי הקואופרטיב בעל זכות הצבעה על החומרים, וזכאי להטבות (כניסה להופעות שמארגנים חברי הקואופרטיב, דיסקים וכו').
מלבד אירגון הופעות שנזכר בפוסט, אפשר גם לארגן "מילגות" לאמנים נבחרים וכו'.

אני באופן אישי הייתי מוכן לשלם סכום חודשי לאירגון שכזה(נניח 20, 30 ש"ח), מתוך ידיעה שהכסף הולך לאמנים, ומסייע לאמנים.

אפשר לבחור גם וועד וגופים שונים בתוך הקואופרטיב. אולי אפשר לראות את המבנה של תוכנות ה-open source, שמורכבות מקהילה כאיזשהו מודל פתיחה

תומר

אנונימי אמר/ה...

מסכימה מאד עם כל הכתוב, לדעתי ניתן יהיה למצוא את אותם 200 איש ואפילו יותר (אולי צריך לכלול גם את חיפה בטור הישראלי? זה יגדיל את הקהילה אבל כמובן גם יגדיל את ההוצאות..)
כמובן שהאינטרנט הא קרקע פוריה לשיתופי פעולה שכאלה.

אם הרעיון הזה הולך הלאה, אשמח להשתתף באופן פעיל.. (אני יכולה להיות מרכזת אגף עיר הקודש)

תחי המהפכה! :)