יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

תרבות אגודה







אף אחד לא רוצה לצאת פראייר. אם יש לי את האופציה לשים כסף טוב על הופעה מחו"ל, תהיו בטוחים שאשב קודם בבית ואעשה קצת מחקר באינטרנט לפני שאזמין כרטיסים. אני לא רוצה לשים כסף על שם מחו"ל אם אני לא אוהב את מה שאני שומע במייספייס, מה שאני רואה ביוטיוב, מה שאני קורא בפיצ'פורק. אני כל כך רגיל להיות מסוגל לשלוט במה שאני צורך, שאפילו כשמדובר באירוע אלטרנטיבי, אני מבלי לשם לב, מכיל עליו את החוקים הבסיסיים שבאמצעותם אני בוחר איזו פיצה להזמין. רוב האנשים לא יחשבו שיש פסול בזה, אני סבור שכאן טמונה בעיה כלשהיא.

אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, אבל מבלי לשים לב, כולם יוצאים פראיירים. אנחנו כולנו פראיירים של הבחירות שלנו, משום שאנחנו תמיד שמים את עצמנו בעמדה שבה אנו חשופים לאכזבה, בעמדת המנוצל. מה שאנחנו לא מבינים, זה שבסצנה האלטרנטיבית, אף אחד לא אמור לצאת פראייר, בגלל שאנחנו תולים את תקוותינו לא רק בטיבו של המוצר, אלא גם, ואפילו בעיקר, במאפיינים הספציפיים שהביאו להתהוותו, או במילים אחרות, באופייה של הסצנה עצמה. במקום לשם את ספקנותינו בצד כשאנו בוחרים להשתתף באירוע אלטרנטיבי כזה או אחר, אנו מעמידים את עצמנו, מתוך התנייה חברתית קפיטליסטית, בעמדה אינפנטילית, שבה אנו תמיד טועמים ממה שנותנים לנו כמו תינוק שאינו מסוגל להאכיל את עצמו. לאף אחד אין אמון בסצנה עצמה, ולכן מוקד העניין העיקרי הוא בדרך כלל המוצר המיובא עצמו, הלהקה מחו"ל נבחנת ורק אחר כך נטעמת, על ידי אנשים שכלל אין להם יד בסצנה, שופטים חיצוניים. בגלל שלכולם יש מחשב, וחנויות תקליטים בארץ מביאות אלבומים איזוטריים, ואפשר להתעניין במגזינים גם אם הם אינם מופצים בארץ, וטיסות לחו"ל לפסטיבלים נעשו זולות מאד, המושג הפשוט של סצנה עצמאית, הוחלף במושג מנופח ופומפוזי שמכניס לתוך הגדרתו העצמית דברים חיזריים לחלוטין שקשורים יותר לעולם הצרכני מלעולם העצמאי, עולם נעים שאותו אמורים, בתיאוריה לפחות, לבנות ילדים מקומיים דחויים בעלי טעם טוב ורצון לבנות עתיד משלהם, כמו איזה בית סודי על עץ.

כך מתקבלת תמונת מצב שבה דברים קורים, אנשים מגיעים או שאינם מגיעים, דברים חולפים, ודבר אינו משתנה באופיים של אנשים. מי שכן משתנה הם קומץ האנשים שחוטפים על ראשם את הביקורת העיתונאית, כאב הראש הלוגיסטי ותלונותיהם האין סופיות של אותם אנשים שפיותיהם תמיד פעורים לטעימות. השינוי הוא כמובן לרעה – אותם אנשים שקודם טרחו לספק טעימות וחוויות חושניות, להעמיד אותם לבחינה באינספור אתרים ועיתונים, מפסיקים לטרוח, מפסיקים לנסות, וכך שוב, כולם יוצאים פראיירים של בחירותיהם. אלה ששורדים את המכות, עושים זאת באמצעות בחירות אמנותיות מקובלות יותר, פחות ניסיוניות, בטוחות יותר, כאלה שקולעות לאמצע של כולם. מספיק להסתכל מקרוב על איך כל כמה שנים ה"כוכבים" של הסצנה מתחלפים, איך אנשים מתעייפים מאותם שמות כאילו מדובר בעונה השנייה של "הישרדות", איך הסצנה כולה משילה כל כמה זמן את עורה, כדי לשאול את עצמך, מה קורה פה?

מתוך בחינת תחום הבאת הלהקות הזרות לישראל, אפשר להסיק די בקלות מהו אותו אלמנט חמקמק שיענה אולי על שאלתינו. בעבר חשבתי שמדובר בארגון יותר מהודק, בעיתונות יותר ספציפית ומעמיקה, בדיסקורס. עם הזמן התחלתי להבין שמה שחסר באמת זו אחריות הדדית.

אבל איך יוצרים אחריות הדדית כשהכל נשען בסופו של דבר על חוסר רצון לצאת פראייר? כלומר, איך מכניסים למשוואה משהו כל כך מערב כמו אחריות לשכניך, כשתהליך החיברות היחיד במוסיקה האלטרנטיבית בארץ, הינו תהליך של סלקציה? אני חושב שיש פיתרון פשוט אך מעניין.

מה שאני מציע, הוא למעשה מודל כלכלי לא מורכב, שמתחשב באופיה המיוחד של ישראל, ותוך כדי כך מיצר אחריות הדדית של הכלל לסצנה ולכל חבריה, אירועיה, תופעותיה. מודל זה לוקח בחשבון שיש צורך קודם לבטל או לפחות להחליש את חוסר האמון הבסיסי של מאזין המוזיקה הישראלי בפרומוטר הישראלי (במקרים שהוא כלל מודע לקיומו), שמצידו בדרך כלל עושה את מה שהוא עושה מאהבה, ובתקווה רק לצאת עם עורו וארנקו שלמים מכל העניין.

אחריות הדדית נוצרת, כשיש אמון בבסיסה של מערכת היחסים בין הקהל והארגון. נכון להיום, ארגון שמביא הופעות מחו"ל, נתפס כאחד משני דברים : 1. ארגון פילנטרופי שגואל את ישראל ממרוחקותה מאירופה 2. ארגון רשע גלובאלי שגוזל כסף מעניי תל אביב חובבי האינדי. מעיין תאגיד דבילי שלא מבין בסאונד ולא קורא פורומים.

אף פעם לא התייחסו למארגני הופעות בארץ כאל אוצרים של תערוכה, או כמו למוכר האהוב עליך בחנות התקליטים. אף פעם לא הייתה בציבור באי ההופעות בארץ התעניינות בגורמים הפנימיים של מארגני ההופעות, בעבודתם, ובאחריות המוטלת עליהם משום שהם בחרו לעסוק בתחום כל כך מסוכן ואיזוטרי. תמיד התייחסו אליהם כאל קדושה או קדשה, אבל אף פעם לא כחבר טוב. הסיבה לכך היא סיבה פשוטה : מארגני ההופעות מרוויחים כסף. כסף הוא עניין למחלוקת ולחוסר אמון. כשיש כסף במשוואה, כולם, אבל כולם, חשופים לצאת פראיירים. אין בכך לומר שכסף אינו חשוב לענייני תרבות, אבל הוא בהחלט מעלה הרבה מאד שאלות, וללא ספק מחליש את האמון של הקהל במארגנים ולמעשה מעמיד אותם כמי שאחראים בלעדית להתהוותה של הסצנה. במשוואה זו, הקהל הוא רק צופה מן הצד, והמארגן, עם מעט הרוח שנותרה לו במפרשים, הוא הקפטן המיואש של הספינה הקטנה והטרופה. למרות שיש הרבה דיבור על התהוותה של סצנה אלטרנטיבית בישראל בשנים האחרונות, אני סבור שלא הרבה השתנה, משום שהקהל עדיין לא למד לערב את עצמו במה שקורה. לטעמי, כל הדיבורים על גודלה של הסצנה, כניסתה למיינסטרים וכל שאר הקשקשת הזו שהייתה סביב האולפן השקוף של ערוץ 24, רחוקים שנות אור מן האמת, והאמת היא שהסצנה נשענת בעיקר עדיין על קומץ קטן מאד של אנשים שבאמת איכפת להם. השאר הם פחות או יותר קורבנות של ההיצע. ולכל אלה שנמאס להם לשמוע את המילה "סצנה", אני רק אגיד דבר אחד קצר – מוזיקה אלטרנטיבית היא אולי תחום האמנות היחידי בעולם שמסוגל ליצר אצל אנשים צעירים תחושה של עצמאות ולעודד בהם יצירתיות, עוד בשלב שבו הם מגלים את כישורי החיברות שלהם. מוזיקה אלטרנטיבית, יותר מאמנות פלסטית, תיאטרון, או אפילו שבט הצופים, נשארת כל היום עם הבן אדם, ומחברת אותו באופן לא מודע, לקבוצה של דחויים כמותו. המילה "סצנה" באה לתאר את אותה תחושה לא מודעת של "ביחד". אנשים שנמאס להם לשמוע את המילה הזו, הם אנשים שנמאס להם מאותה תחושה, ואליהם מאמר זה אינו מתיימר לפנות.

-

ראשית, בואו נשנה את המונחים. ה"סצנה" תהפוך ל"קהילה" וה"קהל" יהפוך ל"מארגן". הצופה – לא עוד "צופה" אלא "משתתף". הכוח תמיד היה ויהיה בידיו של הקהל. אמנות לא צריכה לשכנע אף אחד. אמנות צריכה להיות אמיתית. האחריות מוטלת על כולם: האמן צריך להיות אמיתי, המארגן צריך להיות קשוב לצרכי האמן והקהל צריך להגיע.

הרעיון הוא ליצור קהילה שתביא אמנות חדשה-עכשיוית ולכן לאו דווקא מוכרת, קהילה שתחלק את האחריות לתרבות אמיתית בין כל חבריה, כולל את האחריות הכלכלית. יש הבדל בין הרעיון הזה לבין רעיונות אחרים (ומרשימים) שפועלים כיום : לא מדובר פה על להצביע לאומן שאתה רוצה שנביא באתר אינטרנט. זו שיטה שעדין משמרת את הריחוק שבין הקהל למארגן ואינה תורמת (פרט לעצם הבאת ההרכב לארץ) לבנייתה של קהילה אלטרנטיבית, אלא רק להרחבת ההיצע. רעיון הקהילה מדבר על פתיחות לדברים חדשים ולא מוכרים, על התערבבות של כל הגורמים, על לתת אמון באירגון כי אתה חלק ממנו. למעשה ה"קהילה", או ה"סצנה", אותה הישענות על תחושת הביחד, היא שאמורה להביא לפתיחות הדעת, להחלשת אותו שריר שתמיד מתכווץ כשלפתע האופציה לבזבוז כסף עומדת בפנינו. אותה תחושה אמורה להשתקף בכל דבר שיצא או יכנס לארגון שלנו.

המודל שאני מציע נשען פחות או יותר על מודל ה"אסוסיאיישן" הנפוץ באירופה. אלה הם גופים ללא מטרות רווח שעסוקים בלהביא, לטפל ולארגן הופעות להרכבים מרחבי אירופה ושאר העולם. הגופים הללו בנויים ממספר גדול של אנשים, לעיתים עשרות, שכל אחד מהם לוקח על עצמו תפקיד, וכל אחד מהם שרוי באותה סכנה כלכלית שהאירוע לא יצליח. כשיש הופעה, כל חברי האירגון יגיעו אליה משום שהם חשים אחריות כלפיה. דבר זה יוצר כבר בשלב הראשוני, קהל קבוע.

המודל שאני מציע דומה למודל זה אך מרחיב אותו בהתחשב בתנאים הספציפיים הקשורים בהבאת אמן מחו"ל לישראל : לישראל אפשר רק לטוס. טיסות עולות הרבה כסף.

כמה כסף אתם שואלים?

להביא 4 אנשים עולה כ-8000 שקלים טיסות מאירופה, פרסום הכולל פוסטרים ותליה, פלאיירים וחלוקה יכול להגיע ל-1000 נוספים, דלק להסעת ההרכב עולה כ-300 שקלים לכמה ימים, ארוחת שחיטות ישראלית ובישול אוכל יעלה כ-500 נוספים לכמה ימי השהייה של ההרכב, מגברים, רכב, לינה אפשר תמיד לקמבן בחינם, אבל השכרת מגברים תעלה כ-500 נוספים. ויזות אמן זה עוד כמה מאות שקלים. עם הוצאות נוספות ובלת"מים זה יכול להגיע ל-15,000 שח, ואף יותר.
להקה אף דורשת גרנטי (מבטחה כספית לכל הופעה). מאחר והאירגון הספיציפי הזה יהיה עסוק בלהביא הרכבים קטנים מחו"ל, כאלה שעוד לא התפוצצו לחלוטין וקפאו בשכבת הקרם של המוזיקה האלטרנטיבית, כ-400 יורו להופעה יספיקו, ואיתם נוכל להביא הופעות מלייבלים נהדרים כמו In The Red, Love Pump United, K Records, Load Records, Ecstatic Peace וכו, לייבלים עם הרכבי אנדרגראונד שמסוגלים לפעול בתקציב כזה. כך הארגון למעשה יוכל להציע להרכבים מחו"ל טיסות, בק-ליין, לינה פרטית ו-400 יורו לכל הופעה, אחת בתל אביב ואחת בירושלים, תנאים סטנדרטיים מינוס, אך סבילים, בקנה מידה אירופאי.

אבל איך משיגים 20,000 שקלים? כל ארגון בארץ יגיד לכם שקובעים הופעה בבארבי, מפרסמים מלא, ומקווים לטוב. הופעות בדרך כלל צריך למכור, לדחוף לגרון לפעמים, כדי שמספיק קהל יבוא ויכסה את הוצאות היבוא. אבל בדרך זו, האחריות לקיומה של סצנה חיה שקשורה איכשהו לשאר העולם, נשענת בעיקר אם לא בלעדית על קומץ אנשים שמספיק אוהבים את התחום שהם מוכנים לסכן 20,000 שקלים והמון שעות שינה. אבל מה אם מפרקים את ההוצאה הזו ל-200 איש? מה אם מוצאים 200 איש, שיש להם 50 שקלים לתרום בחודש תמורה להופעה אחת לחודש מחו"ל? אם מוצאים 200 איש כאלה (שמוציאים בחודש לפעמים פי שלוש או ארבע על פלאפון), מצמצמים את ההוצאה להביא הרכב מחו"ל בחצי. ומה אם מוצאים מימון מעסקים קטנים ותקציב חודשי זעום ממשרד התרבות שיכסה את ה-10,000 הנוספים? העסקים הקטנים מרוויחים חשיפה למינימום 200 איש ולרשימת תפוצה של אנשים שמתעניינים בתרבות, ומשרד התרבות ממלא את יעודו בהוצאה מינימלית לחלוטין. בצורה זו האחריות המוטלת על הופעה טובה נשענת על 200 איש ולא על קבוצה קטנה של אנשי עסקים, 200 איש מינימום תמיד יגיעו להופעה מחו"ל עם חימום מקומי ותיקלוט בלוקיישן מגניב, עסקים קטנים יקשרו לאירועים אמיתיים באופן קבוע, כזה שיחבר אותם להקהילה חזקה, ומשרד התרבות או מחלקת התרבות בעירייה יהוו את הדבק הרשמי שיחבר את כל החלקים לעמותה ללא מטרות רווח.

נסו לדמיין מצב שבו אין צורך ללקק לעיתונות שגם ככה לא מבינה כלום ורק בולעת קומוניקטים ויורקת כתבות "קמתי בבוקר והלכתי לראות את המלווינס", שאין צורך ללקק למועדונים בשביל אחוזים טובים מהדלת, מועדונים שאחד ממניעיהם העיקריים הוא לעשות עסק טוב, שלא צריך לשכנע אנשים לבוא, הם באים בגלל האחריות שהם חשים לאירוע, בגלל המעמד, בגלל הווייב, תחושת החבר'ה, תחושת המועדון האקסקלוסיבי אליו הם שייכים. נסו לדמיין 50 שקלים בחודש יוצאים מכיסכם לא לכיסו של איש עסקים, אלא לכיסה של עמותה תרבותית ללא מטרות רווח, שחבריה האקטיביים מייצרים תוכנייה שנתית מרתקת עם 12 הופעות מעניינות מחו"ל, 12 חימומים מקומיים טובים (לא עוד בחירות שנשענות על ללהקות שמביאות קהל, בחירה בלהקת חימום שחופשיה מהסתכלות כלכלית) ו-12 אפטר פארטיז נחמדים בלוקיישן לא בנאלי, לא כזה שנבחר בגלל הקיבולת שלו, או האחוז מהדלת, אלא כזה שנבחר בגלל שהוא מפתיע, מעניין, אסתטי. נסו לדמיין מצב שאף אחד לא יוצא פראייר, כי כולם סומכים על הארגון המקומי, כמו על נושא בשורה, מועדון תרבות איגודי שחברות בו לא עולה יותר מדי, והוא מספק אירוע אחד אלטרנטיבי ראוי בחודש באופן קבוע ומסובסד. הלהקות מקבלות טיפול ישראלי קומפלט וחוזרות לארצות מוצאן מרוצות.

-

לטעמי, יש צורך בישראל בהקמת אירגון שכזה, ללא מטרות רווח, שכל חבריו תורמים כסף כל חודש למטרת הבאת הרכבים מחו"ל, נוסף על תקציבי תרבות חיצוניים ומשקיעים קטנים, ולכולם יש בו תפקיד, גם אם קטן, גם אם התפקיד הוא לתפקד כקהל. יש בבחירה להיות קהל אמירה חשובה בימינו. לקהל אלטרנטיבי צריך להיות במידה זו או אחרת, תחושה של תפקיד, ותחושה אפילו מינימלית של האחריות שתפקיד זה גורר.

נכון לעכשיו כדי לחזות בסצנה צריך לחכות פעם בשנה לאינדי נגב, פחות או יותר. אבל מה אם ההרגלים של אנשים? האם איננו צריכים לשאוף לשנות גם את אלה כמעצבי דעת קהל? האם איננו צריכים לשאוף גם להרגיל כמות גדולה יותר של אנשים לצרוך תרבות אנדרגראונד באופן קבוע, בנונשלנטיות, ולא כחלק מאירוע ענק ומיוחד? האם אתם מסוגלים להבין את ההבדל הפסיכולוגי, בין להיות שותף במשהו, ולאשר השתתפות בפייסבוק? מדוע חייב להיות משהו קטן בארץ שעסוק בלהתקשר עם הדברים הקטנים שקיימים בשאר העולם? כמה זה בריא וחינוכי להתרכז בדברים קטנים? כמה ארגון כזה יכניס לפרופורציה דברים שהם במהותם קטנים ופרטיים , דברים של אנשים שחשים "אחרים"?

לתגובות
indie.press.israel@gmail.com

יום ראשון, 15 בפברואר 2009

המפץ השני

פתאום הכתרנו אלטרנטיבה ל"כוכב נולד". ריבוי הבלוגים, כמות המאמרים על האינדי הישראלי בכל עיתון אפשרי, סקירות מרופרפות של אאוטלטים שהמילה 'אינדי' עלולה להתבלבל אצלם עם שם של מסעדה הודית, עיתונאי רוק מהניינטיז שפתאום מתעוררים לגלות שהדיסטורשן חזר, פאבים, ברים ומקומות חדשים להופעות שפתאום החליטו לגשת לרוק אלטרנטיבי בתור פיתרון לערבים החלשים אצלם, מוסיקאי-כלאיים אלטרנטיביים שנושקים למיינסטרים ופורצים את גבולות הלבונטין-תיאטרון תמונע-אוזן בר, והחשוב מכל, הפסטיבלים העצמאיים ההולכים וגדלים, כל אלה עלו לנו לראש כמו תמונה של פלדה לוהטת שצריך להכות בה, לא דקה מאוחר מדי.
אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת הזמן שבו הישן מפנה מקומו לחדש. כל הסטנדרטים משתנים בזה אחר זה. אחרי תקופה ארוכה של כמה פריקים שיצאו לתור את ארה"ב וכמה פאנקיסטים שתרו את אירופה, התחילה כל סצנת ההארדקור בארץ, שבגדול סובבת סביב מועדון 'הפטיפון', לצאת לטורים באירופה. זמן קצר מאוחר יותר, בין אם זה היה בגלל המאמרים הרבים בעיתונות על להקות ישראליות בחו"ל, ובין אם זה היה בגלל ההצלחה המסחררת של 'המונוטוניקס', להקת הרוק הישראלית שהבקיעה גול חשוב בסצנת האנדרגראונד הגלובאלית ותקעה דגל ישראל במקום שבו טרם דרכה רגל ציונית, הסטנדרט הזה של לעשות טורים זלג מחוץ להארדקור, ללהקות האינדי שצפות במעגל שמחוץ ל'פטיפון', אבל עדיין מנגנות עם דיסטורשן. מיספייסים סורסרו, אינפלואנסים עודכנו, צלמי הופעות חובבנים התחילו לצלם פורטרטים של הרכבי רוק אלטרנטיביים, וכולם בנו פרס-קיט מלא, כולל ביוגרפיה, קטעי עיתונות ולינקים ליו-טיוב.
משם זה עבר מפה לאוזן שלהקות ישראליות 'עושות חיל בחו"ל' (כאילו היו שגרירים באולימפיאדה), ולפני ששמנו לב, אמני מיינסטרים ונגזרותיהם, התחילו לעקוב אחרי מה שהאנדרגראונד עושה. כבוקינג אייג'נט ותיק אני יודע מקרוב כמה המנטאליות השתנתה בקרב אמנים שמעולם לא הייתם מעלים בדעתכם שהיו בכלל חושבים על טורים בחו"ל ומופע באנגלית. הסטנדרט הישן של רביצה בתל אביב והערצת סגנונות הפקה אנכרוניסטיים, נקבר תחת הסטנדרט החדש שקובע שמוסיקאי צריך להיות מעודכן, איש עולם עם סטייל, שלא מפחד מהשוק הבינלאומי, כי הוא מבין שיש דבר כזה אמנות ישראלית.
גם בסצנת המועדונים הסטנדרטים השתנו. מועדון 'הפטיפון' מפנה את מקומו למקומות עם פרופיל גבוה יותר כמו החתול והכלב, האוזן בר ולבונטין 7. ממש כשם שהפטיפון גיבש בשנים האחרונות סצנת הארדקור ופאנק חדשה סביבו, כך הפסטיבלים העצמאיים הגדולים יצרו סוג חדש של להקת אינדי ישראלית, כזו שכבר לא מספק אותה לנגן במקומות כמו 'הפטיפון' או 'הפרילנד'. הסאונד הגדול של הפסטיבלים, ההדים שהם יצרו בתקשורת, הרימו את הווליום במגברים, ואת הציפיות אצל הנגנים. עכשיו יש מקומות חדשים להופעות שמנסים לדבר בשפה המשונה הזו, שהטורים, והאינטרנט והפסטיבלים הכתיבו מלמעלה. בעוד להקות האינדי החדשות, שנוצצות חזק יותר מאי פעם, דוחפות את גבולות בועת האינדי, בשם הכוחות שהקנו להם התנאים החדשים, הטורים בחו"ל, אלפי המבקרים בפסטיבלים, הפידבק הטוב און-ליין, המדדים החיוביים שפעם היו נקראים 'וייב' והיום אפשר לאמוד אותם כמותית בתור 'מאשרי השתתפות בפייסבוק' או 'מספר השמעות בנגן במיספייס', אנחנו מאבדים בזה אחר זה, את דרכי המחשבה הישנות שלנו ולמעשה מוכרים את סגנון החיים הזה ליצרני הטרנדים, בתמורה לכך שהנה סוף סוף אנשים מתחילים לשים לב שיש שוליים.
האינדי הישראלי, כמו גל הרוק בניינטיז שקדם לו, זוכה בימים אלה לרנסנס משלו. מאד פשוט להבין, אם מסיבות גיאוגרפיות ואם מסיבות כמותיות, מדוע ברגע שמשהו עובד ומתקתק כמו שצריך בארץ, ויש לו גיבוי במדיה, יש לפתע התבהמות עליו מכל כיוון אפשרי. לכן גם פשוט להבין שההתמוטטות שקרתה לרוק הישראלי של הניינטיז תקרה גם לאינדי הישראלי של שנות האלפיים. למראית עין, פסטיבלים עצמאיים עם פרופיל גבוה וכמות מבקרים הולכת וגדלה, מועדוני הופעות שכל ערב מלאים בלי קשר למי מופיע שם, להקות ישראליות שיוצאות לטורים שהן עצמן ארגנו בעזרת האינטרנט וקצת חוכמת רחוב, הם דבר חיובי, אם לא מדהים. אבל בהסתכלות על הגל האחרון של הרוק בארץ, שבו קרה בדיוק אותו הדבר (יציאת הרכבי שוליים מהמועדונים הקטנים והמעבר של הדיסטורשן ללגיטמיות חברתית רחבה יותר, כתבות הן בטלויזיה והן בעיתונות על השוליים של הרוק הישראלי), מתגלה לו דפוס שאופייני מאד לישראל. בניינטיז, הרוק איבד את המומנטום שלו. זה קרה בגלל שהיה מתח רב בין התפוצה שהרוק קיבל בתקשורת המקומית, ובפרט דרך הכבלים, לבין הקשר הלא קיים בין התרבות הישראלית ומה שרוק האם טי וי הזה ייצג. בניינטיז, אנשים בבאר שבע קיבלו את רד הוט צ'ילי פפרז דרך הכבלים, והתחילו לבקש דר' קספר במקום יהודית רביץ. עכשיו אנשים רוצים אינדי במקום הדבר התפל והמעוך הזה שנקרא פלייליסט. האינדי כמדיום לא שונה בהרבה, בראי התרבות המקומית, מרוק שנות התשעים, והפאנק שלפני כן. גם הוא כמו קודמיו הגיע עם צמיחתה של מדיה חדשה – הפעם, האינטרנט. האינטרנט הוא שהביא את הטורים, שהביאו את הסאונד והסטייל, שלמעשה הם אבני היסוד של גל הרוק הנוכחי.
מה שנראה לנו עכשיו כמו צמיחה במוסיקה הישראלית, הזנה הדדית בין מיינסטרים לשוליים, הרמת רף וכו, אלה למעשה אותות הסיום של הדבר הזה שהכרנו בתור סצנה. התהליך הזה טבעי לחלוטין. תמיד היו כאן טרנדים מוסיקליים שהגיעו לפה כתוצאה מאיזו שהיא התפתחות טכנולוגית או מדיה חדשה. הרדיו, הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט, כולם היו אחראים בשעתם למהפכה בתרבות שכללה בה כמובן מהפכה במוסיקה האלטרנטיבית. ברגע שכל אחד מהטרנדים האלה הגיע לנקודת הרוויה שלו (במקרה של הרוק של שנות התשעים, נקודת הסוף המוסכמת על רבים היא רצח רבין, שאחריה המוסיקה הישראלית עברה לפאזה אקוסטית-מתאבלת, בה היא נמצאת עד היום בצורה זו או אחרת), הטרנד מתפוצץ, שורשיו הרעועים נחשפים לרוח, ומה שנשאר אחריו הם שובלי נוסטלגיה.
בישראל, האמנות תמיד מחפשת את הדבר הבא, ותמיד נאבקת איכשהו בחוויה הקלסטרופובית שהיא חיים במדינתינו הקטנה. כמו הפוליטיקה הישראלית, כך גם כל כמה זמן, התרבות המקומית נעה ימינה. השמאל הישן נע ימינה, ובתנועתו מתפורר, ויוצר שוליים חדשים. מי שהלך פעם לפטיפון ימצא את עצמו בקרוב אם לא כבר עכשיו, לוגם שליש גולדסטאר בעשרים שקלים מול מגברי קומבו 60 וואט בגובה הברכיים. זו המציאות החדשה.
נכון לעכשיו המדיות אינן ערוכות לקבל את כמות המידע אודות מוסיקה ישראלית מחתרתית. את הסיבות לכך מניתי במאמר קודם :'הצורך בעיתונות מוסיקה'. אין מוכשרים לתפקיד. אבל ברגע שהצורך יגאה ויציף את שפות הספל, המדיות יעברו מהפכה ואיתם יחד יעלה האינדי למצב של לגיטימיות רחבה יותר. בארץ, ובפרט בתל אביב, הסממנים בשטח לדבר כזה, הם בעיקר שינויים בהרגלי הצריכה של בליינים ממוצעים. ככל שיסגרו יותר מקומות ישנים ויפתחו יותר מקומות חדשים שכופים סגנון עבודה חדש על הלהקות, כך יהיה יותר קהל חדש, והסיפור ילך ויבנה. לאחרונה, יצא לי להתקל בהרבה תופעות שמצביעות על שינוי כזה והם בעיקר בתחום הכלכלי. להקות אנדרגראונד מתחילות לדבר על 'גרנטי' (מבטחה, שכר אמנים שנסגר מראש בין ההרכב למועדון), ואחרות מחפשות בוקינג או יחסי ציבור. ברגע שכסף הופך לגורם מכריע, הלהקות באופן אוטומאטי נמשכות למועדונים שמשדרים תחושה של כסף, שאנשים באים אליהם גם ככה ומשלמים בכניסה. ברגע שהכסף יעשה טוב יותר, גם הסצנה תתחזק, כי לאנשים יהיה יותר זמן לעבוד על הדבר הזה שנקרא אינדי. המקומות והמדיות הישנות שאינן משחקות על פי החוקים החדשים ימחקו ובמקומם יבואו מועדונים המושתתים על השיטה החדשה.
כל זה יביא לעניות דעתי מתישהו בעתיד, להתפוצצות של בועת האינדי. לבועה מטבעה אין שורשים. המהות המקורית של האינדי, צאצא ישיר של ההארדקור ואתיקת ה'עשה זאת בעצמך', אינה מרכיב עיקרי במשחק החדש אותו הסצנה המקומית משחקת בכדי להעצים את עצמה, וזה חבל. המהות של העצמאי, הבלתי תלוי, הייתה שם אולי לפני עשר שנים בצורה תמימה זו או אחרת, אבל היום כשיש כבר עניין ציבורי רחב באינדי, המהות לא שם, ואין רצון או צורך ללמד אותה לאנשים חדשים אלא אם זה כדי לקנות את נוכחותם בהופעות. גם לרוק של שנות התשעים שנולד מתוך כמה בודדים שקנו תקליטים איכותיים ב'סופר זאוס', או שמעו תוכניות רדיו איזוטריות, או אספו קסטות, או נסעו לחו"ל וחוו את הסצנה הגלובאלית על בשרם, הייתה מהות ראשונית שעברה סינתזה לפני שנעשתה פופולארית. הדיסוננס בין המשמעות הראשונית של האינדי כדרך חיים ושיטת עבודה מסויימת שיש לה תוצאות מאד ספציפיות, ובין מה שיעשה מהאינדי לכשיצמח מעבר לגבולותיו הראשוניים, הוא דיסוננס מוכר, שכבר התרחש מזמן בטריטוריות אחרות בעולם, וגם כאן בהיסטוריה שלנו. למעשה זהו המעבר מאינדי כמונח הפקתי, לאינדי כסגנון. לכשיהפוך האינדי למונח סגנוני קל לקריאה ופופולארי, אנחנו נחווה סוג חדש של קהל, שלמעשה כבר היום פוקד הופעות אלטרנטיביות, מה שקודם לכן לא עשה. יותר ויותר אנשים חדשים יכניסו 'רוח של כלליות' למה שקודם לכן היה ספציפי ופרטי. המאסות יחללו את האינדי, ידחפו אותו להיות מדויק יותר, פחות מופשט, חד משמעי. מוסיקה עצמאית מורכבת תצטמצם למשפט מוסיקלי בודד, הגיוני. האינדי הישראלי יהפוך, באיחור אופנתי, לאינדי-פופ.
מעגל הקסמים הזה הוא בלתי נמנע. זו טבעה של מדינתינו, וזה טבעו של כל ז'אנר חדש. הדבר הזה שקראנו לו 'אינדי' בכזו קלילות דעת עומד להגיע אל משכנו הבא. התהליך מוכרח להתקדם. רק ככה יוכלו להווצר שוליים חדשים. מה שצריך לעשות זה להבין את התהליך. להיות מודעים אליו, ולהבין איפה אתם ממוקמים בתוכו. אלה מכם שנהנים או פשוט חסרי דעה בנוגע למצב הנוכחי, קרוב לוודאי שימריאו מעלה יחד עם האינדי. האנטגוניסטים, שמרגישים לפעמים כאילו עקפו אותם בסיבוב, קרוב לוודאי ישארו על הקרקע, ולהם אולי, רק אולי, שייכים השוליים של המחר.

יום שבת, 7 בפברואר 2009

הגיאוגרפיה של תל אביב דרך עיניו של אמרגן הופעות

בסביבה אורבאנית צפופה כמו תל אביב, להקות בעלות אופי מוגדר שואפות להופיע במקומות בעלי אופי התואם אותן כדי לשמור על צוויון אסתטי וכדי ליצור סצנה חזקה שיש לה זיקה למקום. ההארדקור והפאנק לפטיפון, האקספרימנטלי והאלטרנטיבי ה"מהודר" ללבונטין 7 וכן הלאה.לפני שנים לא רבות היו אלה החומוס בר, הרוקסן והלוגוס שהצמיחו להקות ועזרו לבנות סצנה סביבם.
מחוץ להיגיון הזה נולד לאחרונה היגיון נוסף שחב את קיומו למגמה ההולכת וצוברת תאוצה של פתיחת או הסבת מקומות להופעות בתל אביב. ההיגיון החדש הזה יצר גל חדש של תנועה במוסיקה הישראלית, תנועה פיזית בתוך גיאוגרפיה מומצאת. המקומות החדשים להופעות, שעניינם להעניק "בית ליוצרים עצמאיים" שווה אם לא נופל מעניינם לעשות קופה בימים חלשים, מעניקים מוביליות חדשה ונוצצת ללהקות הישראליות, שבדרך כלל נתקעות בלי מקומות להופיע בהם.
בגלל ש"יוצרים עצמאיים" יש כמו מים, הגג של המקומות המוסבים רחב מאד. כלומר, אין להם אג'נדה, אין להם קהל קבוע (הם תמיד עדיין בונים אותו), ואין להם סגנון שיחודי להם. בזכות גג רחב זה, הם נהנים מכל העולמות מבלי להתחייב לשום דבר. התוכניה שלהם בדרך כלל אקלקטית מאד ורמות האיכות של ההופעות בה עולות ויורדות בצורה קיצונית. להקות שוליים או אמני מינסטרים לשעבר שעכשיו מופיעים מול קהלים קטנים יותר, יכולים בימינו בזכות קיומם של מוסדות מוסבים אלה, לעשות מעין יענו-סיבוב-הופעות בתל אביב. שבוע אחד הם מופיעים בבארבי, שבוע אחרי בקטנה בשסק ושבוע אחרי הם מעלים מופע אקוסטי בקפה ביאליק, לא לפני שהם קופצים לגיחת צהריים בקוזה נוסטרה. הרי רק ככה אפשר להתפרנס, ורק ככה אפשר לשמור על מומנט של תנועה מתמדת.
כשהמעבר ממקום למקום הוא כזה, מה שנקרא "הזדהות" מתבטל ומה שנקרא "סצנה" מתפרק כמו אידאל ישן תחת זכוכית מגדלת דה קונסטרוקטיביסטית. במקום הזדהות, מגיע דבר שנקרא "אינטרס". המקומות המוסבים, שהבינו שלאמנים יש אינטרס לשמור על מוביליות, חיות מתמדת, מספקים את הסחורה, וכך בתוך הסבך התל אביבי אפשר כיום למצוא כל מיני "עיירות קטנות" שאפשר לנסוע אליהן ומהן כמו ביבשת גדולה ורחבה של בטון חשוף, חללי הופעה שהסמנטיקה שלהם מדומיינת לחלוטין, סמנטיקה שמסופקת על ידי המועדון, ונצרכת על ידי האמן כתרופת הרגעה למתח שצבר בחלל הישראלי שכאמור, "קטן על האמנות הנוצרת בו". פתאום יש מלא מקומות שנוצרו בשביל שיבואו אליהם אנשים במקום שהאנשים הם אלה שיצרו את האופי של המקום.
סצנה חזקה היא סצנה שיש לה זיקה למקום. בשנת 1995 קם בפרובידנס, רוד איילנד, מועדון אנדרגראונד להופעות והצגת אמנות בשם Fort Thunder. המקום היווה בית להופעות בין השנים 1995 ל-2001. האנשים שבנו חיו ויצרו את המועדון הולידו יחד סגנון גרפי ייחודי, אמנות ייחודית וסטייל אסתטי מוסיקלי ייחודי שמאוחר יותר פרצו לתשומת לב גלובאלית בזכות הלייבל המקומי Load Records. להקות חשובות ומסקרנות כמו Lightning Bolt יצרו וגדלו בחלל הזה, וחישלו בו את אופיין.
בתל אביב של ימינו, המקומות שהכי קרובים למודל הזה הם בית פיתקית, שהוא בית שבו חיים, יוצרים ומופיעים מוסיקאים, והפטיפון, שעבר מלהיות מועדון אינדי לקליקה שמבינה עניין, למעוז ההארדקור והפאנק. הפטיפון הצמיח תחת חסותו וחסות הלייבל פאסט מיוזיק לאורך השנים להקות רבות בעלות זיקה הן למקום והן לפילוסופיה שלו. מחוץ לתל אביב אפשר למצוא את הגרביצקי, בית ההופעות בקיבוץ גבעת ברנר, שההופעות בו יוצרות וייב מיוחד והוא מתוחזק על ידי אנשים החיים בקיבוץ. אבל בגדול, מרבית המקומות להופעות בתל אביב, ובפרט אלו החדשים, אינם נושאים בחובם חשיבה קהילתית, אסתטית או פילוסופית בשום רמה שהיא פרט לזו הפסבדו פילנטרופית. אני לא רואה אף אחד שחושב על מקומות חדשים שמהווים יותר מ"בית ליוצאים עצמאיים", יותר מאיזה יצור מופשט, איכפתי ודביק שרק רוצה לעזור.
הלהקות לוקחות חלק פעיל בגלגול מגמה זו לכדי כדור שלג ענק. במקום לחזק מקום מסויים מתוך חשיבה סביבתית, עניינן של הלהקות הוא להמשיך קדימה, להופיע כמה שיותר, כאילו באיזשהו כוח בלתי נראה, לשכפל את תל אביב לכמה מציאויות מקבילות שבהן אפשר להופיע בלי להשפיע על ההופעה הבאה שבוע אחרי. הרבה להקות חושבות ש"גם ככה אין קהל" וש"מוזיקה זה לכיף", אז העבודה בצורה המפוזרת וחסרת הזיקה מתאימה להן ברמת חוסר המחושבות והזרקנות שלה. בעצם, הלהקות הללו שורפות את עצמן, לא בגלל שהן מופיעות הרבה, אלא פשוט בגלל שהן מופיעות במקומות חסרי מעוף ובאירועים חסרי סטייל. להקות חושבות שאם הן יופיעו הרבה הן יבנו קהל, אבל מה שהן לא מבינות זה שאם הן יופיעו במקומות מעניינים, בעלי הקשר אסתטי למוסיקה שלהן, שאם הן יציעו עוד דברים לקהל מלבד ההופעה, אם הם יציעו לו אופציה להיות חלק מקבוצה עם חשיבה דומה, הן יבנו קהל הרבה יותר נאמן והרבה יותר חכם. הגישה המתגנבת הזו של להופיע במקום אחד ואז שבוע אחר כך במקום אחר שאין בינו לבין המקום הקודם שום הבדל היא זלזול באינטילגנציה של הקהל, והיא ביטוי לחוסר ההבנה באיך בונים סצנה מגניבה. אפשר להופיע הרבה ורצוי לעשות זאת, אבל צריך למצוא הרבה מקומות שיש להם קהלים שונים ולא אותו קהל עייף ומדולדל במקומות שונים.
הברים ובתי הקפה המוסבים, ללא ספק מספקים יותר אקשן, ויותר אקשן זה טוב כי יותר אנשים הולכים להופעות ומתעסקים עם מוסיקה ישראלית. אבל הם גם זורקים חול בעיני האנשים שמתעניינים כל שבוע בכרוניקות של מדור ההופעות. טענתי היא שהמוסיקה העצמאית בארץ בדרכה לתעתע את הציבור הקטן שלה למצב של אטימות וחוסר עניין, מצב שבו בעלי הממון ישלטו בטרנדים, ולא העסקנים הקטנים והאותנטיים שקרובים לרחוב, בגלל שאלה יקברו את עצמם בהיפר-אקטיביות, בעוד שהעסקנים הגדולים ינצלו את המרחב הצלול לעצמם. הסיבה לכך נעוצה בצורך של המוסיקאים לנוע במרחב התל אביבי בקפריזיונריות (במקום לצאת מגבולות העיר או הארץ), צורך שהוביל ליצירתם של חללי הופעה מוסבים ברחבי העיר. אנחנו בדרכנו להפריד את הקשר האישי למקום מחוויית ההופעה. עכשיו הופעה היא דבר מובילי, וחלל הופעה הוא רק חלל. כיבוש החלל הפך חשוב יותר מהאסתטיקה שלו.
מה שלהקות צריכות לעשות זה לאמץ מקומות מסויימים לעצמן ולהטביע בהם את חותמן הבלתי ניתן להסרה. רק כשהלהקות ידעו להתמקד מספיק בשביל "לצלק" את המועדון ואת הקהל שלהן, נראה שינוי כלשהו בסצנה התל אביבית. הצורך הטבעי של להקות ישראליות לנוע ממקום למקום, כשרק שובל של תלונות על הסאונד כמו שביל פרורי לחם מסמן את דרכן, הוא צורך עמוק שאולי נוגע לחוסר האמונה של הלהקות הללו בעצמן ובאמירה שלהן. אני לא חושב שיש הרבה להקות שמסוגלות להשאיר חותם כלשהו גם אילו היו רוצות. אנחנו צריכים להתנגד לכלליות והאינטרסנטיות של מגמת המועדונים החדשים. אני לא מטיף נגד מקומות שהוסבו להופעות. אני מטיף נגד הבנאליות שלהם. אנחנו הלהקות, אנחנו מארגני ההופעות צריכים לאמץ מקומות אלה ולגאול אותם מחוסר הטעם שלהם, מהכלליות שלהם, אנחנו צריכים לעודד הזדהות של הקהל עם המקום. בארים ובתי קפה צריכים להיות דומים יותר לחניונים מעופשים ברמת הזיקה של הדיסטורשן לבטון החשוף. בעלי מועדונים צריכים לחפש במודע את אותם אנשים יצירתיים שיכולו להפוך את המקום שלהם למקום באמת מיוחד ולא סתם בית תמחוי למאותגרים מבחינה מיינסטרימית.
כל מועדון צריך שתהייה לו אג'נדה סגנונית וסטנדרטים שהם כביכול מעבר לכלכליים, אך לאמיתו של דבר כלכליים לחלוטין, משום שהם ייצרו קהל קבוע. כמו שמסעדה לא יכולה שיהיה לה תפריט של 20 עמודים שמכיל את כל הטעמים בעולם (היא יכולה אבל קוראים לזה דונר-פיצה-קבב), כך מועדון לא יכול להכיל את כל סוגי הלהקות בעולם. החוכמה היא להתמקד בסוג מסויים של אוכל ולהכין אותו טוב.
כשקובעים הופעות בחו"ל יש בכל עיר את אותו מועדון שתואם לחלוטין ברוחו את מה שאתה מחפש (לעיתים מדובר אף בכמה מקומות), הן בעיצובו הפנימי, הן באופי הקהל שמגיע אליו, המוזיקה שמתנגנת בו והלהקות שמופיעות בו (או יותר נכון, הפרומוטרים שעובדים עם המועדון באופן קבוע). בעיר כמו לונדון יש כמה. ה- Old Blue Last למשל הוא פאב להופעות ומסיבות כל יום בשבוע, שמנוהל על ידי אנשי מגזין הלייפסטייל Vice. האופי של וייס כ Trendmaker, האופי של הפרומוטרים עצמם שמחלקים ביניהם את ימי השבוע כאנשים יצירתיים עם טעם ספציפי וסלקטיביות גבוהה, האופי של המקום כלפי חוץ וכלפי פנים כשהוא מלא באנשים צעירים שרעבים למוסיקה חדשה,

כל אלה יחדיו יצרו סביב המקום "הייפ" שאפילו זיכה אותו בNME בתואר ה"פאב המגניב בעולם". ההופעות בו קטנות, הסאונד מחורבן והאנשים גסים ועומדים לך מול הפרצוף, אבל הנוף האנושי והאסתטיקה שיש לה מסר ברור ומושך, הופכים כל מגרעה שלו לתו אופי סקסי. ה Old Blue Last הלונדוני הוא דוגמא מצויינת לאיך פאב הופעות צריך לחשוב, ומה אנחנו המוסיקאים ומארגני ההופעות יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות.
נכון לעכשיו, הפאבים ואפילו חלק נכבד ממועדוני ההופעות פרופר, חסרים את אותו מרכיב חמקמק שנקרא "זהב אנושי", שיעלה אותם מסתם עוד חניה שבועית בתל אביב למימדים מיתיים. הבעיה מתחילה בנו – אנחנו צריכים להפסיק להעיק על הסביבה שלנו עם המוסיקה האלטרנטיבית שלנו ולהתחיל לעשות משהו כדי שבעתיד תהייה לנו סצנה ישראלית אמיתית, ולא סתם עוד גיאוגרפיה מדומיינת, אותה אפשר להשאיר לבעלי ההזיות שמופיעים באמפי קיסריה. עלינו "לטנף" בדימיון אנושי כל פאב ובית קפה מוסב עד שיהיו "אחד מאיתנו". אין לבעלי מועדונים בדרך כלל מושג מה קורה עכשיו באנדרגראונד, איך מגיעים לקהל, ומה אפשר לתת לו שימשיך לחזור באופן קבוע. כולנו חווינו חוויות אותנטיות ומרגשות במוסיקה עצמאית בארץ. אנחנו רק צריכים לתרגם את זה לפעולה במרחב. במקום לסרס את הסצנה, את חוסנה, את היכולת של הציבור לקרוא אותה בפשטות כמו שהוא קורא את סצנת הקלאבים או המוסיקה השחורה, בכך שנציף את הכרוניקות בעוד ועוד הופעות חסרות ייחוד וטעם בסגנון "סיים שיט דיפרנט דיי", אנחנו צריכים, כולנו, גם אלה מכם שאומרים "עזבו רק רוצים לנגן", כולם כולל אתם, במיוחד אתם, להעניק מעצמנו למקומות שאנחנו מופיעים בהם. הפטיפון הוא המקום הכי אותנטי בתל אביב לטעמי, לא רק בגלל שהוא קטן ומשקף את הסצנה בצורה הכנה ביותר, אלא בגלל שהלהקות הפועלות בו (מקליטות, עושות חזרות, סתם מתבטלות) משאירות בו את חותמן, שבות אליו כמו אל בית, ומעניקות לו עור חדש בכל פעם. אני משתמש בדוגמא של הפטיפון לא בגלל שכל המועדונים צריכים להיות קטנים ומעופשים לדעתי. אבל כולם יכולים ללמוד מהפטיפון שיעור ביצירתיות, ניהול דו שיח עם נוער אלטרנטיבי טרנדי בשפתם ושמירה על קשר עם קהל באמצעות מערכת של יחסי גומלין.
כמו בכל דבר, האחריות היא שלנו. אנחנו צריכים להבין שאנחנו פועלים מתוך פחד, או מתוך קונפרמיות. אין סיבה שכל אחד לא יוכל לחשוב על קונספטים חדשים, פסטיבלים מקוריים, רעיונות שיווקיים יצירתיים שהם גם מגניבים ואסתטיים וגם רווחיים. כשעשיתי את פולקלה בשור 3 זו הייתה המחשבה שהובילה אותי לשם. כשניסיתי לארגן הופעות בדירה בשביל המרץ עד שבאה המשטרה וסגרה, זו הייתה המחשבה שהובילה אותי. זה הרי ברור שבסבך התל אביבי הרפלקס של כל אמן יהיה לבצר לעצמו נישה ולהתרחק מהכל, לנוע ממקום למקום כמו נווד, לא לאבד דבר ולא להרוויח דבר. אבל זה רפלקס לא בריא, בגלל שאין לו המשכיות. הרבה אנשים תמיד אומרים לי שמודלים מחו"ל לא עובדים פה. זה בולשיט. זה מודל כל כך פשוט ואנושי שהוא יכול לעבוד בכל מקום בעולם. זה מודל בסיסי והכרחי, אם אנחנו רוצים אי פעם לראות את המוסיקה האלטרנטיבית בארץ משגשגת.
אני רוצה לראות אנשים שיש להם טעם טוב ואיכפת להם מהסביבה שלהם הופכים לפרומוטרים של מועדונים דלוחים שהתוכניה שלהם נכון להיום נראית כמו תמונת מחזור, מביכה ומזוייפת. כל מועדון צריך מעצב פוסטרים משלו עם סגנון ייחודי שידבר על המועדון, ליינים קבועים שהם שיתופי פעולה עם גופים אחרים, ערבים שמוקדשים לפרומוטרים שונים שלכל אחד מהם טעם מוסיקלי משלו, ערבי נושא שלא מריחים כמו נאד של וואנאבי קופירייטר. כל מועדון גם צריך לצאת ולהשפיע על הסביבה שלו, לצאת ולאתגר את המרחב.
רשימת המועדונים שאפשר ללמוד מהם על יצירת סצנה אינסופית – The Smell בדאונטאון לוס אנג'לס, Cakeshop הניו יורקי, Lemp Arts בסיינט לואיס (מקום המנוהל על ידי ילדי שכונה "עזובים"). אם כבר אנחנו חווים בתקופה זו התרבות של מקומות שניתן להופיע בהם, אנחנו צריכים לנצל את זה לטובתינו. זה אומר שיותר בעלי עסקים נואשים לתרבות. זה הזמן לתת להם את מה שהם מחפשים. זה הזמן שלנו להציע להם אירועים מיוחדים. אם יש מי שקורא את זה וחושב ש"זה לא ילך בישראל כי פשוט אין כסף ואין זמן" אז שיפסיק עכשיו. אתה חי במציאות משעממת שאתה יצרת, והקפת את עצמך בתירוצים ופוביות פרי דמיונך. אין דבר כזה שלא מתאים ליצור תרבות עדכנית ותוססת בישראל רק בגלל שאנחנו במזרח התיכון. אין דבר כזה שאין נוסחה לשגשוג בגלל ש"הקהל פה הוא 200 איש". הקהל פה הרבה יותר גדול. הרבה יותר. זה אנחנו שקטנים, זה אנחנו שמתרוצצים ממקום ריק אחד למקום ריק אחר ומאשימים את המקומות בריקנות שלנו. אני קורא ליצירת סצנה שהיא רפלקציה של מי שאנחנו באמת.

הצורך בעיתונות מוסיקה

אחד הדברים שצריך להבין לפני שבכלל מתלוננים שיש בעיה בסצנת המוסיקה בארץ, הוא שבכלל אין שיח בארץ בתחום. העיתונות שאליה פונים בדרך כלל גופי מוסיקה בארץ לפרסום אירועים, איננה עיתונות מוסיקה פרופר. מדובר בעיתונאים בודדים או עורכי מדורים אליהם מגיעה כל האינפורמציה מדי שבוע. אחרי שכל המידע נכנס, תפקידם הוא לסנן ולסגנן אותו לשני עמודים של מדור מוסיקה בעיתון מסחרי גדול שמקצה חלק קטן מאד ממנו לדיון במוסיקה. המקום הקטן הזה שמוקצה למוסיקה אלטרנטיבית , גורם לכך שהעיתונאים האמונים על מחלקות אלה אינם מתמקצעים בתחום ידע מסויים, אלא נאלצים מדי שבוע לברור מתוך ערימה גדולה כמה דברים בצורה כללית, לסקר אותם על פי תחושה, ובדרך כלל על פי בקשת עורכיהם, גם לא לשוב ולכתוב על אותו נושא כדי לא לייגע קוראים או חס וחלילה לשדר משוא פנים. כך אנחנו מקבלים עיתונות מוסיקה שצריך לחפש אותה בנרות, כי היא קבורה בין המסיבות לבין מדור משפחה, שאינה עקבית ולפיכך גם אינה מעמיקה, שאין לה מקום להציג עצמה בכבוד לקוראים, ומשמשת יותר כמדריך סופ"ש ממקור ידע וחדשנות. וזו אינה אשמת העיתונים או העיתונאים. הם עושים עבודת קודש עם ערימות המידע שמגיעות אליהם במייל ובדואר כל יום. האשמה מוטלת אך ורק עלינו. על הלהקות, המוסיקאים והלייבלים, שלא השכילו להבין שכדי שתהיה תרבות משגשגת צריך לעודד דיון בנושא.
ואי אפשר לפתור את העידר העיתונות באמצעות פורומים, בלוגים ואתרי תוכן. האינטרנט הוא אכן ים אינסופי של מידע , ורבים יאמרו לי וודאי שמי שרוצה ללמוד על מוסיקה חדשה יכול להיכנס לאינטרנט ולגלוש עד מחר בין אתרי החדשות ועיתונות המוסיקה הבין לאומית. אבל אני לא בולע את זה. האינטרנט היא גלולה מרה מאד ותחליף די תלוש כשסביבך אין שום דבר שיתן קונטרה במציאות. אני רואה הרבה צעירים שנוסעים לאירופה לפסטיבלים ומסתובבים בערים גדולות לקנות בגדים ונעליים ותקליטים ואז חוזרים לארץ ישר למחשב כדי להתלונן בפורומים שאין כאן סצנה. כל אחד שאוהב מוסיקה וצורך מוצרי תרבות היה רוצה למצוא דברים מגניבים ליד הבית. אני ראיתי אנשים שלא נחשפו מעולם לאנדרגראונד בארץ נקלעים בטעות להופעה ואחר כך באים אל הלהקה לספר להם שהם נדהמו לגלות שיש דבר כזה בארץ. אנחנו תמיד מעמידים את עצמנו בעמדת נחיתות בכל תחום, ובתרבות פי כמה וכמה יותר. אנחנו רגילים כל כך לשנן את המנטרה הזו שאין לנו תרבות מקורית משלנו ולשאול את עצמנו שאלות מלגלגות כמו "מה זה מוסיקה ישראלית בכלל". לטעון שהדברת באינטרנט היא תחלופה ראויה למגזין רציני עם תמונות גדולות וסקסיות, הרחבות של יותר מכמה עמודים, פוסטרים ועשרה עמודים לפחות בסוף עם ביקורות אלבומים, פשוט ממשיך את אותה מסורת מקומית של חיפוף, זרימה, ובעיקר חוסר אמונה בעצמנו.
כשפאסט מיוזיק התחילו להוציא וינילים פה בתור עיקרון, היה לזה קצת הייפ ודיבור בעיתונות. מביני דבר שהקשר בין אינדי לויניל טבעי אצלם, אפילו שמחו קצת שמישהו הרים את הכפפה והחזיר את הויניל הישראלי. אבל איפה כל זה עכשיו? איפה אותם עיתונים ומביני דבר עכשיו, כשכל מה שאפשר להשיג בשוק העצמאי זה דיסקים צרובים עם קצת עטיפה ופלסטיק? איפה הרומנטיקה עכשיו? איפה האתיקה? האם הרציונאל שאפשר להוריד הכל מהאינטרנט קבר אותם לחלוטין? נראה לי לפעמים שאנשים מסתכלים על העבר הקרוב שלנו במוסיקה, כמו למשל על גל הלהקות בניינטיז או תקופת השיא של פאסט מיוזיק ופאקט רקורדס, כפי שהם מסתכלים על רצח רבין. זה כמו סוג של דחייה. משהו שניסו ולא הצליח, משהו שכרגע משתמר בזיכרון הקולקטיבי בתור סם מרדים למצפון כדי שנוכל לומר שהיה ועכשיו אין. לדעתי , היעדר השיח במוסיקה הוא תולדה של רגש זה. למה שיהיה פובליציזם בתחום המוסיקה או אפילו תרגומים של כתבי יסוד בתרבות הפאנק, ההארדקור והרוקנרול אם כל הזמן מרחפת מעלינו התחושה שהכל כבר בעבר, ושאנחנו דור לא מקורי שנידון לנצח לזון משאריות של ענקים. המוסיקה העצמאית בישראל לא משדרת חיוביות ולא מסתכלת אל העתיד. היא עסוקה בעיקר ברפלקציה עצמית, התרפקות על העבר ומחזור מוסיקלי כפייתי ללא שום יומרה או סנסציה או אמירה ברורה, והמקרים הבודדים שלא עונים למודל זה קבורים תחת הררי המקרים שכן.
האינטרנט והאופי חסר השאיפות של מרבית האנשים שנוגעים למוסיקה בארץ, הם רק הכנה לטיעון הכלכלי שהוא אבן היסוד של כל מי שנוגע לאינדי בארץ. קהל היעד של המוסיקה הוא קטן, מעט אנשים מגיעים להופעות, לכן אי אפשר להתפרנס ממוסיקה בארץ וכמובן אם אי אפשר להתפרנס אי אפשר לעשות את זה לעומק וברצינות. החלק האחרון של טיעון זה נכון. אם אי אפשר להתפרנס מזה, אי אפשר לעשות את זה ברצינות. אבל החלק הראשון, זה שטוען שקהל היעד הוא קטן, הוא יותר התבכיינות מעובדה. אחד המיסקונספציות של האינדי הישראלי ומי שמתחזק אותו, הינו העדר ההתייחסות אליו כאל עסק שצריך לשגשג, להתרחב. בדרך כלל מתייחסים לאינדי כמיזם רעוע, אמיתי וכנה משום שאין לו יכולת להרוויח, אבל רעוע, מט ליפול. ראייה זו היא הסיבה העיקרית שאי אפשר להתפרנס ממוסיקה אלטרנטיבית בארץ. כולם, החל מהקהל וכלה בלהקות, בהנהלה שלהם, בלייבלים שלהם, לא מאמינים שיש בזה פרנסה או תקווה. הטקסט הסמוי מלא יאוש ועייפות. יש שאומרים שזה לכיף, יש שאומרים שזה למען האמנות, אבל אף אחד לא מעיז לומר שהוא עושה את זה כדי להתקיים. זה לא נחשב מכובד. לפעמים נדמה לי שהגענו למצב שזה נחשב מגניב שהמועדון לא משלם ללהקה, או שאף אחד לא מתייחס לאלבום טוב שהוקלט או שלהקה לא עושה כלום ולא עובדת ולא מופיעה. אולי במיינסטרים יש אנשים שמעידים על עצמם שהם מתפרנסים ממוזיקה. גם הם נאבקים וגם להם לפעמים אין הרבה קהל והם צריכים לעבוד בעוד עבודות, אבל הגישה שלהם, לעומת האינדי, היא תמיד של דיי-ג'וב. מוסיקה עבורם, היא עבודה, וזה עושה את כל ההבדל. כשאני יושב לחשוב על אירוע או קונספט, או מנסה להציג להקה לעיתונות, כשאני אורז חבילה לעיתונות, או מציע משהו ללייבל מחו"ל, אני מנסה להיות הכי יצירתי שאני יכול להיות, כדי שהעניין ימשוך כמה שיותר אנשים, יקבל כמה שיותר חשיפה, וילהיב את אותם אנשים שהאינדי בדרך כלל מוותר עליהם כי הוא חושש שהם לא יהיו בעניין. אני מתייחס למה שאני עושה כעבודה שבה התוצאות צריכות להיות אופטימליות. פסטיבלי אינדי מהשנים האחרונות, הופעות מחו"ל שהגיעו לאחרונה, להקות מהתקופה האחרונה עם הייפ שחוצה קווים אדומים, כל אלה מוכיחים לנו היום שכל ההנחות של האינדי מפעם כבר לא תקפות, והגישה העצלנית לא תופסת יותר. המסכנות והאיזוטריה הם לא ברירת המחדל יותר. אני חושב שאנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש שבו האינדי כבר אינו ערימה כללית של יוצרים חסרי ממון או שאיפה, אלא מכונה יצרנית ומאד פרטיקולרית שיכולה להניב רווח ולצמוח. זה מצב חדש שמשאיר את עיתונות המוסיקה הכללית מאחור משום שהיא הייתה רגילה עד היום לסווג כל דבר עצמאי כ"שונות". קורים כל כך הרבה דברים עכשיו בסצנת ההארדקור, להקות מנגנות חזק יותר ומהר יותר מאי פעם, הרבה להקות פאנק ורוק יוצאות לחול בכוחות עצמם וזוכות להערכה ברחבי העולם, מועדונים כמו הפטיפון מגדלים דורות חדשים של טינאייג'רים זועמים, כנים ויצירתיים, ובעיתונות שלנו עדיין מתייחסים לאינדי כמו לילד המיוחד בכיתה עם פינות מיוחדות ללהקות חדשות, כתבות מביכות עם שאלות כמו "אז מה אתם מנגנים" או "מי אתם", עשרות אלפי שקלים שנזרקים על פרוייקטים המיועדים לצעירים אבל מדברים בשפה של מבוגרים שאבודים בעולם חדש.
המדיה היא שמעצבת את אופיים של הדברים. הרבה לייבלים אמריקאים מפורסמים התחילו בתור עתוני חובבים, ביניהם טאץ' אנד גו וסאב פופ. ללא מדיה רצינית ועקבית בתחום המוסיקה, תמיד נחשיב את מה שאנחנו עושים כבר חלוף ולא שווה מאמץ ארוך טווח. לייבלים בארץ קמים ונופלים כמו ממשלות באיטליה כי תמיד נדמה שלאף אחד לא איכפת. זו תחושה שהיא תוצאה של חוסר בתקשורת, או תקשורת שלא מתאימה לאופיו של האינדי. למעשה מה שאני אומר זה שאנחנו צריכים עיתונות אינדי, כמו בכל מדינה שבה יש סצנה. העיתונות החדשה הזו תשמור על הקהילה שלנו קרובה יותר, מעוניינת יותר, ומעודכנת יותר בצורה הטבעית ביותר, כפי שאנו מתעדכנים כל בוקר עם עיתון וכוס קפה. עיתונות אינדי תעביר מסר ברור יותר של מוסיקה עצמאית שהיא לא אליטיסטית אלא באה ממקום של מכנה משותף נמוך, ממעמד אמנים-פועלים. כרגע כשדיסק חדש יוצא בארץ, או שאף אחד לא שומע עליו או שמי ששומע עליו מקבל אותו מלמעלה, הלייבל שבו הוא יוצא לא מייצג שום דבר פיזי או אמיתי. הלייבל הוא קונספט או אידאולוגיה או כוונה משותפת של כמה אנשים. לייבלים ישראלים מופשטים כמו אתרי האינטרנט המייצגים אותם בעולם הוירטואלי. עיתון מודפס שונה בתכלית מזה. עיתון אינדי מודפס יהיה הצהרה חייזרית ונפרדת מכל מה שהיה פה אי פעם בתחום, ואולי בגלל זה דפוס עצמאי הוא דבר כל כך חשוב פה. הרי יש סיבה שרק בסצנת הפאנק הישראלית יש עיסוק בהדפסי משי להופעות ובאינדי עושים רק פוסטרים דיגיטליים. הפאנק, בניגוד לאינדי, הבין מזמן שמוסיקה היא תחום ארצי, שעשה זאת בעצמך גם אומר שצריך לעשות דברים באמת, שיש לעיצוב כרזות, והקמת פסטיבלים בטבע, ועשייה קולקטיבית הרבה יותר השפעה על הסביבה מהישענות מלאה על הרשת ועל כמה שהלהקה שלי דומה לסוניק יות' או כמה חברים יש לי במייספייס. אני מעיד מניסיון אישי, שהופעות פאנק והארדקור הם הדבר הכי קרוב להופעה שיש בארץ. שאר האירועים הם מפגשי רשת או שורות בודדות של אנשים שבוהים בחלל ולא זזים סנטימטר ממקומם עד סוף ההופעה ולפעמים גם זה לא, משום שהם אינם יודעים כיצד. טבעת הפאנק חזקה מרשת האינדי בגלל שהפאנק קיים בצורה חזקה יותר במציאות. הפאנק יצר לו פינות אמיתיות בעיר, מסורות אמיתיות, דפוס אמיתי שנקשר לאתיקות מאירופה וארה"ב ולעבר שלו. האינדי הישראלי לא עשה אף אחד מהדברים הנ"ל והוא סובל כיום מקהלים מדוללים, עייפות ממנו בתקשורת ומאבק וירטואלי לפופולאריות שתלוש מאד ממה שקורה באמת באנדרגראונד.
כבר כתבתי בעבר שכדי להתקדם להקות שלנו צריכות לסוע לחו"ל. אני עדיין עומד מאחורי זה. אבל יש דברים שאפשר וצריך לעשות לוקאלית. דפוס עצמאי הוא אחד מהם. אני ראיתי בעצמי אנשים פרטיים מדפיסים עיתונים במשי או על נייר גלוס בעזרתם של מפרסמים ותמיכה מפה ומשם. זה אפשרי ונחוץ, שלא נרדוף כל פעם שיש אירוע אחרי העיתונות הכללית, שנשמור על קשר עם הקהל שלנו בצורה עקבית, שלא יוכלו לבטל את נוכחותו של האינדי בארץ באותה הקלות שבה אפשר למחוק דואר אלקטרוני. עיתון מודפס יוביל לדעתי ליותר פוסטרים מודפסים, יותר נוכחות פיזית של המוסיקה העצמאית, פחות השענות על האינטרנט ויותר על מה שקורה ברחוב ועל מה שאתה יכול לתרום למה שקורה, פחות הוזלה של האינדי תחת הכותרות האופוטרופסיות של העיתונות המסחרית. צריך לחדד את האינסטינקט הבסיסי של האינדי לעצב לעצמו את הדימוי שלו. כרגע השריר שאחראי על זה מנוון מחוסר שימוש. צריך להתחיל להפעיל אותו באופן קבוע, לעצב אותו כך שיתפוס את העין גם של אלה שאנחנו, בתור אנשי אינדי, מעולם לא חשבנו שיתעניינו בהופעה של מוסיקה חדשה. רבבות של סטודנטים, אנשים אופנתיים, צרכני מוסיקה, אנשי אייפוד, סקרנים ואלטרנטיבים מסתובבים בארץ, לא מודעים כלל לקיומם של להקות אינדי בישראל. לא מודעים כלל לדברים המסעירים שקורים בעיר בתחום המוסיקה. עיתונות עצמאית עם סירקולציה רחבה תגיע גם אליהם. צריך להיות חכמים וסבלניים, זה לא יקרה מיד וזה יצריך המון עבודת רגליים, אבל בסופו של דבר, עיתון מוסיקה עצמאי יביא שינוי מבורך ויקדם את תחום המוסיקה בישראל. עיתון עצמאי יהיה סוג חדש של פרופוגנדה מרדנית, והרי זה כל מהותו של האנדרגראונד.

מדוע להקות בישראל חייבות לצאת לטורים (גרסה מלאה)

במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה שלי בחו"ל יצא לי לא פעם לבדוק את המצב בארץ דרך אתרי חדשות, פורומים ובלוגים. לא, אני לא מתכוון למצב הביטחוני. אני מתכוון למצב התרבותי, למה שקורה במוסיקה. כשאני בודק פורומים של הופעות אני תמיד מקווה למצוא דברים חדשים שקורים בתחום, לייבלים חדשים, מועדונים חדשים עם כיוון מעניין, חבורה חדשה של אנשים שרוצה לנער דברים ולעשות אותם בדרכה. אלא שהאמת רחוקה מהתקוות שלי. בדרך כלל, ההופעות הן אותן הופעות באותם לוקיישנים (לוקח איזה פריק של הטבע שיחשוב "רגע, אולי אפשר לעשות הופעות במקומות שונים קצת!"), הלהקות העצמאיות לא נראות כאילו הן צומחות או מתפתחות לכיוונים מפתיעים, לא נוצרים ערוצי תקשורת חדשים ומעניינים, אף גוף חדש ומשכנע לא קם, אף מקום חדש ומרגש להופעות לא נפתח (ההפך, המקומות המרגשים הולכים ונסגרים), פה ושם מישהו עושה פסטיבל גדול שהוא כמו צעקה בודדה, ומישהו אחר מניף דגלים עייפים של אנטי ממסדיות וצועק צעקות עקרות על חברות התקליטים הגדולות ועל תרבות הצריכה עם כמות פאתוס שהיא פשוט לא מגניבה בתחום הזה. אני תמיד מרגיש, שלפחות ברובד הסמוי, הגישה הכללית כלפי אמנות, היא וותרנית מאד, מודעת מאד למגבלות הז'אנר, ומתפקדת בציות מוחלט בתחום כללי המשחק. אם עוקבים אחרי המתרחש בסצנה לאורך זמן, כפי שאני עושה על בסיס קבוע, אפשר בהחלט לאמר, כי רוב האנשים המוגדרים כמוסיקאים עצמאיים בארץ, משלבים את המוסיקה איכשהו בחייהם, אבל המוסיקה רחוקה מלהיות חייהם – להקות בקושי מנגנות כמה עשרות הופעות בשנה ולעולם אינן צוברות ניסיון של ממש.

אני מאמין שלהקות צעירות יכולות לעשות יותר מלהופיע במועדון איקס או וויי, או בפסטיבל האינדי התורן פעם בחצי שנה ולאונן שאר הזמן במייספייס. זו הסיבה שאני כותב את המכתב הזה.

למעשה אני חושב שברגע שעזבתי את הארץ לעסוק במוסיקה "במשרה מלאה" בחו"ל , החל להתחוור לי, כי הגוף המכונה אינדי בארץ למעשה אינו עצמאי כלל ואינו מתפקד בהתאם לקודים המקוריים של אתיקת ה"עשה זאת בעצמך". האינדי דומה הרבה יותר למה שבמדינות אחרות מכונה "מוסיקה אלטרנטיבית", אלא שכאן גם אין שוק רציני לאלטרנטיבי ישראלי (ועוד פחות אחרי הניינטיז) אז גם אלטרנטיבי אי אפשר לקרוא לזה. העצמאות היחידה של האינדי בארץ היא באינטרנט, אבל ברגע שאתה נוטל את המדיום הווירטואלי מהאינדי הישראלי, אתה למעשה חושף את עצמותיו הרעועות, את אחיזתו המועטה במציאות (אני לא שוכח את הסקוואטים שבימי גדולתם עשו מצוות). כל מוסיקה שאינה מסחרית בארץ נראית ומרגישה כמו נספח של מרוץ העכברים, אמצעי לפלפול חיי הבורגנות, משהו שעושים עד שמתבגרים, משהו שהוא רחוק מדרך חיים או פילוסופיה, ובוודאי שלא קהילה עצמאית עם מערך דפוס משלה, ערוצי תקשורת משלה, פוליטיקה משלה, מועדונים משלה, אתיקה משלה, אסטרטגיה משלה. האינדי, במקום לייצר אלטרנטיבה אמיתית, מתחנן באופן תמידי על קיומו, והוא רחוק מלתבוע כבוד לעצמו מחוץ למעגלים המצומצמים של האקטיביסטים הפועלים למענו. רק במקומות כמו באר שבע או קיבוץ גבעת ברנר או יפו, תמצאו אמנים שמתייחסים למה שהם עושים כדרך חיים. הלהקה הבורגנית הממוצעת לא עובדת קשה, ולא רוצה לעבוד קשה, ואלה שכן רוצים לעבוד קשה לא יודעים איך ואין להם את מי לשאול.

פרמטרים בלתי ניתנים לערעור כמו פרובינציאליות, השאיפה לנוחות, טרור, שכנות רעה עם כל המדינות, שיתוק החושים היצירתיים תחילה ע"י הצבא ואחר כך בלימודים אין סופיים, הופכים את ישראל למקום שנוטה לשתק אמנות יותר מלקדם אותה. לא פלא שתמונת המצב בארץ בתחום שבחו"ל כבר מפותח לחלוטין, היא תמונה בלתי רציפה של כמה איים צפים של יוצרים, כמה נקודות זמן של עשייה, שגם אם מאד נרצה, לא נוכל להעביר ביניהם קווים, ולקרוא להם סיפור רוק.
מוסיקאים עצמאיים בישראל, נאלצים להתקיים ללא בסיס קונקרטי, בחוסר ידיעה, ללא קהילה ברורה, ללא תמיכה אמיתית, בלי עבר להישען עליו, ועם חשש כבד לגבי העתיד. הקהל הפוטנציאלי בישראל (ואני לא מדבר על יושבי פורומים או על שלל המומחים שמסתובבים בחולצות שחורות, אני מדבר על פלח האמצע, על מרבית צרכני המוסיקה העצמאית), סטודנטים, תיכוניסטים, פנקיסטים, היפים מזדקנים, אספני אם פי שלושים - כבר לא מצפה לכלום מיצירה ישראלית, לא תובע כלום מהאמנים, לא תולה בהם שום תקוות. רובו מעדיף להישאר בבית ולראות די וי די או לקרוא אחר כך איך היה באינטרנט. הדור הצעיר שלנו לא דפק מימיו על עור של תוף סתם כי הוא רצה, סתם צעק את מה שעבר לו בראש, נהנה כששרירי הבטן שלו התכווצו מרוב ווליום. אלה עובדות הרבה יותר מדאיגות מאחוזי הזכאים לתעודת בגרות, והתוצאות הן בשטח.
באשמת האמנים, ממש כשם שזו אשמת החברה הישראלית, שהקשר בינה לבין רוק'נרול הוא קשר של טלפון שבור, הרדיו לא משמיע או מקדם רוק עצמאי (חוץ מתחנות או רגעים ספציפיים המיועדים לכך), הטלוויזיה מאחורי הכול בעשרים שנה, העיתונים שכן מתייחסים לאינדי בכתבות שלהם עושים את זה על בסיס אקראי או עקשנותו של כתב מסוים ולא מתוך נורמה, בעלי המועדונים כמעט ולא משלמים לאמנים כי הם פשוט לא חושבים שמגיע להם, והסאונדמנים תמיד מתלוננים שחזק מדי. האמת, זה בעיקר באשמת האמנים, שלא טרחו מעולם לחנך את האנשים שסביבם.

ישראל היא מדינה קטנה וצעירה. המחסור בהבנה של המהות של הרוק וההיעדר לכאורה באפשרויות מרחביות, אלה אולי הגורמים העיקרים לפעילות המוגבלת של האינדי הישראלי, אבל הם אינם הגורמים היחידים. כדי שמדינה תצמיח דור יצרני, הדור הזה מוכרח לגדול מתוך אמונה כלשהיא, שנאה כלשהיא לסמכות, מירמור עמוק. באמריקה היה זה הכעס והתסכול שחשו הדור של סוף שנות השבעים עם הממשלה שלהם, עם החיים החומרניים, עם הסמכות הרשמית, המשטרה, הפוליטיקאים, ההורים ההיפים שוויתרו על האמונות שלהם בתמורה לחיים נוחים, שגרם לכמה להקות מהתקופה להתחיל לעשות סיבובי הופעות באופן עצמאי, לצאת נגד הדימוי המיתולוגי של מוסיקאי הרוק, ולייצר דימוי נמוך, אנושי יותר, של אמן. שלושים שנה של יצרנות אינסטינקטיבית, הביאו למצב שבו המוסיקה העצמאית האמריקאית נמצאת כיום : רשת של בתים בהם גרים להקות, בהם מתקיימים הופעות, חזרות, סדנאות הדפס ופגישות של קולקטיבים שדנים בפעילויות השבועיות שלהם, שוק אדיר של להקות, חברות תקליטים שמתחרות ומשתפות פעולה ביניהן, קבוצות של אנשים שמקדמים רעיונות מסוימים בכל המשאבים שיש להם. בגלל שהטיפוס היצרני כל כך נפוץ בארה"ב, והמפעלים הפרטיים האלה רבים כל כך, וכולם עושים את זה, בין אם זה במוסיקה, עיצוב, אמנות פלסטית או סקייטבורדים, יש ידע מבוסס יותר איך לעשות כל דבר, ומה שיוצא דופן באמת יוצא דופן. וכל מי שיצרן הוא גם ייבואן ויצואן. קיומה של הרשת מחייב מוביליות. להקות יוצאות לסיבובי הופעות אין סופיים, כי בכל חור יש מקומות עצמאיים שעוזרים ללהקות קטנות ולא מוכרות לעשות לעצמן שם, והם גם מארחים להקות מערים אחרות, מארגנים להם הופעות, ויוצרים תחלופה של השפעות באופן ישיר.


אז מהי בעצם הסיבה שבישראל, ה-מקום שבו יש על מה להתמרמר ולהיאבק, הטיפוס היצרני הזה כל כך נדיר וכל כך שברירי ? התשובה, לדעתי, טמונה בהיסטוריה של הסצנה :
המוסיקה האלטרנטיבית בארץ בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, השנים שבהם נולד הדי איי ויי בארה"ב ("פילוסופיית ה"עשה זאת בעצמך" של הפאנק), נוצרה ע"י אנשים שראו להקות אלטרנטיביות בחו"ל (ארה"ב ובריטניה), וייבאו לארץ גרסא מעוברתת של מה שהיה בחוץ, רק בלי הפילוסופיה הפרקטית. האמנים האלה צמחו במועדונים המסוימים בתל אביב שהיוו אז את עמודי התווך של התרבות ה"אחרת", ומשם עברו בהדרגה למיינסטרים או שנשרו לחלוטין מהמפה. המרד של אלה שצמחו הפך, או היה מלכתחילה, עניין של דימוי. כמעט אף אחד מהם לא נשאר במעגל המועדונים הקטנים והאנשים הקטנים, אף אחד מהם לא שאף לפתח משהו איכותי בתחתית, קריירה של מחאה. אלה שכן נשארו בעולם התחתון של המוסיקה הישראלית הן דמויות שלא זכו למספיק התייחסות בקורות התרבות הישראלית שכל כך אוהבת להתעלם מהרדיקלים שלה. אני חושב שאפשר לומר, שלא היה מעולם שוק לאנדרגראונד בישראל. פה ושם היו מונופולים, אבל תעשייה, תחרות, דו-שיח, אלה לא היו מעולם. אולי זה בגלל שגם תעשיית המיינסטרים לא השתוותה למימדי חברות התקליטים הגדולות בארה"ב ולא היה למוסיקאים אז כלל צורך במרד מאורגן בתעשייה, מקסימום בהורים שלהם או בצה"ל. הפאנקיסטים של שנות השמונים, לא התעניינו במוצהר באספקט האידיאולוגי של מה שהם עשו ולכן לא העתיקו לישראל את מהות מהפכת הפאנק בתחום הייצור. את הסאונד והלבוש, כן, אולי גם את הקומונות, אבל את ההופעות בבתים, את ההדפסה העצמית של תקליטים, את סיבובי ההופעות, את החתרנות והנכונות לשים את הכול על משהו, לא. בעצם, רק כשהאינטרנט הגיע, בשנות התשעים, התחיל תהליך דומה למה שקרה חמש עשרה שנה קודם בארה"ב. האינטרנט גישר על חוסר היכולת לנסוע למרחקים גדולים בישראל, קישר אותנו לרשת כלשהי, אישר עבורנו כי איננו מפגרים לחלוטין אחרי העולם, ממש כמו שעשו הכבלים כמה שנים לפני כן, וזה כנראה עודד מעין מיני-רנסנס של חברות תקליטים קטנות ולהקות אינדי שנמשך עד היום. אבל מה שהאינטרנט בעיקר עשה, זה נתן לכל אחד שרצה, כלי זול מאד שבאמצעותו ניתן להפיץ מוסיקה לאנשים אחרים. מי שפנטז על להיות עצמאי כבר לא היה חייב לעשות את זה פיזית, זה נעשה כל כך קל עד שהיום כבר יש את סוניק-בידס או מייספייס שיעשו את זה בשבילך, אתה אפילו לא צריך לבנות את האתר. התרבות העצמאית בארץ נשענת כמעט לחלוטין על מהפכה מקוונת (אתרים להורדת שירים שפתחו את אוצר המילים כמו תיבת פנדורה) וטלוויזיונית (אם-טי-וי, עד שהפסיק להיות מגניב, השפיע קשות על שנות התשעים פה). במצב הזה, אתה יכול בהחלט לצפות שטיפוסים אוטרקיים, יצרני תרבות עצמאיים, עם אידיאולוגיה וידע איך לבצע דברים מסוימים פיזית (דה אולד פאשונד ווי), יהיו נדירים, לא יתוגמלו כי זה לא פופולארי, ולבסוף יזנחו את מה שהם עושים מתוך ייאוש או עוני, והלייבלים הווירטואליים ימשיכו להתקיים לנצח בריק. היו כמה חברות תקליטים קטנות ויצרניות שכל אחת מהן קמה כשקראו לה ונפלה כשיצאה הרוח מהמפרשים. טיפוסים חזקים, עצמאיים, אנשי אולד סקול, בעלי ביטחון עצמי וניסיון ארוך אין כמעט בשטח, או שהם כבר לא פעילים. בהיעדר של מוסיקאים שאיכפת להם מדור העתיד, מוסיקאים ש"עשו זאת בעצמם", לפני האי מייל, לפני הפלאפונים, בלי מותרות, וסאונדמנים, ועוזרי הפקה, אנחנו מוצאים את עצמנו בהווה מאד מפונק, מאד לא עקבי, שבו עבודה קשה מוחלפת בקונספטים עיצוביים והצורך הבסיסי בקהילה מוחלף בהסתגרות והתבדלות בנישות (רק אם פתאום מישהו עושה "מפגש-רשת" או איזה פסטיבל אינדי, אז פתאום העיניים נפתחות וכולם נעשים ליום אחד מאד קהילתיים ומלאי תקווה).

אני מאמין כי המוסכמות הישראליות שאותן צריך תחילה לבעוט מהחלון, הן המוסכמות של הסצנה האלטרנטיבית. צריך קודם לעמת את המורד עם עצמו. צריך לשנות את האינדי מבפנים, לנתק אותו מהאייפוד, ולחבר אותו לחוויות אותנטיות. והלהקות הן אלה שחייבות לקחת על עצמן את האחריות לעשות את זה.
בארץ הדבר קשה עד בלתי אפשרי. פשוט אי אפשר להתחיל לחשוב אחרת מבלי לצאת החוצה רגע ולהסתכל פנימה - לכן אני חושב שלהקות חייבות לצאת לטורים. ברגע שלהקה תצא מהסביבה המוגנת הזו של העשייה בישראל, ותכנס לטריטוריות בלתי מוכרות, בהן עשייה עצמאית נפוצה, פופולארית ומגוונת מאד, אני מאמין שמשהו חיובי כבר יקרה לה בלי קשר לאם ההופעות היו מוצלחות או לא. אם הרשת העצמאית בארץ לא קיימת או ממש בחיתוליה, אז להקות ישראליות חייבות להתחבר לרשת העולמית, באירופה, בארה"ב, וללמוד כיצד תרבות אלטרנטיבית אמיתית מתנהלת, כיצד נוצרים מצבים יוצאי דופן מאנשים עם ניסיון. איך הצלחה במה שאתה עושה באמת מושגת. את הערך האמיתי של עבודה, ואת ההבנה העמוקה של המהות של מה שאתה עושה כמוסיקאי.
כמובן שיש הבדל בין טור פעם בשנה של שבועיים באירופה לבין חיים שבנויים כדי לאפשר סיבובי הופעות ארוכים וצפופים. אלה שתי אסכולות מאד שונות, והראשונה הרבה יותר פופולארית בארץ מהשנייה. למעשה האסכולה השנייה כמעט ולא קיימת בארץ בתחום האינדי. ללהקות רבות המצב של סיבוב הופעות קצר, נאמר באירופה, פעם בתקופה ארוכה, ריאליסטי ונוח יותר והאלטרנטיבה הפסיכית של טורים האורכים חודשים פשוט בלתי אפשרית (או לפחות נראית ככה). אני משתייך לאסכולה השנייה. כמובן שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו ואין להקה עם מצב דומה ללהקה אחרת. אבל אם מדברים תכלס, טורים קצרים ואקראיים ללא אג'נדה של ממש לא שונים בהרבה מגיחה מזדמנת של להקה תל אביבית להופעה בחיפה או באר שבע. לטעמי, החשיבות האמיתית של סיבובי הופעות ארוכים, מעבר לחשיבות המקצועית שלהם כהזדמנות גדולה יותר להתחכך בחברות תקליטים, סוכנים ושאר גורמים של התעשייה (שבדרך כלל יושבים באמריקה ולא איכפת להם מלהקה זרה אלא אם כן ראו אותה מופיעה או שמעו עליה מחברים) היא באינטנסיביות שלהם, שהולכת ומבטלת את החוצץ הקיים בין ה"אני" לבין "מה שאני עושה". להקות שמנגנות מאות הופעות בשנה לא רק לומדות המון על עצמן, הן גם מתמקצעות עד שכל אבריהן מורגלים במוסיקה לחלוטין, דבר המבטל עם הזמן את התחושה שמוסיקה היא משהו לשעות הפנאי. ברגע שהיא הופכת לחלק אינטגראלי מהאופן שבו חיים, כל הפרספקטיבה של המוסיקאי משתנה. להקה שמתרגלת לנגן מעל 100 הופעות בשנה כבר לא תסתפק בהופעה בחודש בארץ ותחפש דרכים לגוון. כאן מתחיל השינוי. באנשים שחוו משהו דחוס ורגשי מאד, בתקופה של עצמאות אומנותית אמיתית, ואז נפלטו בחזרה למציאות בישראל. אלה האנשים שעליהם תשען תעשיית האינדי העתידית שלנו. אלה אנשים שכבר לא יתנו לסאונדמן להגיד להם שזה רועש מדי, או לבעל מועדון לחמוק מתשלום, או לקהל להישאר אפאטי. אלה להקות שישברו מוסכמות ויפרצו לתחומים שקודם לא פרצו אליהם.


בטור למדתי איך משהו עצמאי יכול להתקיים מבלי להיאבק כל הזמן על צדקתו, שהוא יכול פשוט להתקיים בכבוד ולהמשיך לעשות את שלו ולקיים את עצמו. שחייבים להיות דברים כאלה בנוף, או שכולנו נהייה חולים. זה אחד הדברים הכי חשובים ומהותיים שהבנתי מהסצנה בחו"ל - התפקיד של האינדי הוא לא להתמרמר על הכוחות שהורסים לנו הכול, כמו אלה עם הכסף או היאפים, המטרה היא לא להתסיס בוהמה חדשה שתייצר עוד מקומות אליהם אנשים מגניבים יכולים לצאת ביום חמישי. אינדי אמור לגרום לנו להרגיש טוב בכך שהוא נותן לנו אפשרות לבטא את עצמנו מבלי שיגידו לנו שזה לא פראקטי או בלתי אפשרי. אינדי זה יצירה עצמאית שבאה להציע משהו אמיתי יותר במקום מה שדוחפים לנו, משהוא שהוא תוצר של אינסטינקטים, משהו ראשוני, שמושך אותנו אליו, גורם לנו להתאהב בו בתמימות. לא בגלל שזה פוסט פאנק או שוגייזר עתידני. בגלל שזה הדבר האמיתי ואין לו שם בכלל.