הגיאוגרפיה של תל אביב דרך עיניו של אמרגן הופעות

בסביבה אורבאנית צפופה כמו תל אביב, להקות בעלות אופי מוגדר שואפות להופיע במקומות בעלי אופי התואם אותן כדי לשמור על צוויון אסתטי וכדי ליצור סצנה חזקה שיש לה זיקה למקום. ההארדקור והפאנק לפטיפון, האקספרימנטלי והאלטרנטיבי ה"מהודר" ללבונטין 7 וכן הלאה.לפני שנים לא רבות היו אלה החומוס בר, הרוקסן והלוגוס שהצמיחו להקות ועזרו לבנות סצנה סביבם.
מחוץ להיגיון הזה נולד לאחרונה היגיון נוסף שחב את קיומו למגמה ההולכת וצוברת תאוצה של פתיחת או הסבת מקומות להופעות בתל אביב. ההיגיון החדש הזה יצר גל חדש של תנועה במוסיקה הישראלית, תנועה פיזית בתוך גיאוגרפיה מומצאת. המקומות החדשים להופעות, שעניינם להעניק "בית ליוצרים עצמאיים" שווה אם לא נופל מעניינם לעשות קופה בימים חלשים, מעניקים מוביליות חדשה ונוצצת ללהקות הישראליות, שבדרך כלל נתקעות בלי מקומות להופיע בהם.
בגלל ש"יוצרים עצמאיים" יש כמו מים, הגג של המקומות המוסבים רחב מאד. כלומר, אין להם אג'נדה, אין להם קהל קבוע (הם תמיד עדיין בונים אותו), ואין להם סגנון שיחודי להם. בזכות גג רחב זה, הם נהנים מכל העולמות מבלי להתחייב לשום דבר. התוכניה שלהם בדרך כלל אקלקטית מאד ורמות האיכות של ההופעות בה עולות ויורדות בצורה קיצונית. להקות שוליים או אמני מינסטרים לשעבר שעכשיו מופיעים מול קהלים קטנים יותר, יכולים בימינו בזכות קיומם של מוסדות מוסבים אלה, לעשות מעין יענו-סיבוב-הופעות בתל אביב. שבוע אחד הם מופיעים בבארבי, שבוע אחרי בקטנה בשסק ושבוע אחרי הם מעלים מופע אקוסטי בקפה ביאליק, לא לפני שהם קופצים לגיחת צהריים בקוזה נוסטרה. הרי רק ככה אפשר להתפרנס, ורק ככה אפשר לשמור על מומנט של תנועה מתמדת.
כשהמעבר ממקום למקום הוא כזה, מה שנקרא "הזדהות" מתבטל ומה שנקרא "סצנה" מתפרק כמו אידאל ישן תחת זכוכית מגדלת דה קונסטרוקטיביסטית. במקום הזדהות, מגיע דבר שנקרא "אינטרס". המקומות המוסבים, שהבינו שלאמנים יש אינטרס לשמור על מוביליות, חיות מתמדת, מספקים את הסחורה, וכך בתוך הסבך התל אביבי אפשר כיום למצוא כל מיני "עיירות קטנות" שאפשר לנסוע אליהן ומהן כמו ביבשת גדולה ורחבה של בטון חשוף, חללי הופעה שהסמנטיקה שלהם מדומיינת לחלוטין, סמנטיקה שמסופקת על ידי המועדון, ונצרכת על ידי האמן כתרופת הרגעה למתח שצבר בחלל הישראלי שכאמור, "קטן על האמנות הנוצרת בו". פתאום יש מלא מקומות שנוצרו בשביל שיבואו אליהם אנשים במקום שהאנשים הם אלה שיצרו את האופי של המקום.
סצנה חזקה היא סצנה שיש לה זיקה למקום. בשנת 1995 קם בפרובידנס, רוד איילנד, מועדון אנדרגראונד להופעות והצגת אמנות בשם Fort Thunder. המקום היווה בית להופעות בין השנים 1995 ל-2001. האנשים שבנו חיו ויצרו את המועדון הולידו יחד סגנון גרפי ייחודי, אמנות ייחודית וסטייל אסתטי מוסיקלי ייחודי שמאוחר יותר פרצו לתשומת לב גלובאלית בזכות הלייבל המקומי Load Records. להקות חשובות ומסקרנות כמו Lightning Bolt יצרו וגדלו בחלל הזה, וחישלו בו את אופיין.
בתל אביב של ימינו, המקומות שהכי קרובים למודל הזה הם בית פיתקית, שהוא בית שבו חיים, יוצרים ומופיעים מוסיקאים, והפטיפון, שעבר מלהיות מועדון אינדי לקליקה שמבינה עניין, למעוז ההארדקור והפאנק. הפטיפון הצמיח תחת חסותו וחסות הלייבל פאסט מיוזיק לאורך השנים להקות רבות בעלות זיקה הן למקום והן לפילוסופיה שלו. מחוץ לתל אביב אפשר למצוא את הגרביצקי, בית ההופעות בקיבוץ גבעת ברנר, שההופעות בו יוצרות וייב מיוחד והוא מתוחזק על ידי אנשים החיים בקיבוץ. אבל בגדול, מרבית המקומות להופעות בתל אביב, ובפרט אלו החדשים, אינם נושאים בחובם חשיבה קהילתית, אסתטית או פילוסופית בשום רמה שהיא פרט לזו הפסבדו פילנטרופית. אני לא רואה אף אחד שחושב על מקומות חדשים שמהווים יותר מ"בית ליוצאים עצמאיים", יותר מאיזה יצור מופשט, איכפתי ודביק שרק רוצה לעזור.
הלהקות לוקחות חלק פעיל בגלגול מגמה זו לכדי כדור שלג ענק. במקום לחזק מקום מסויים מתוך חשיבה סביבתית, עניינן של הלהקות הוא להמשיך קדימה, להופיע כמה שיותר, כאילו באיזשהו כוח בלתי נראה, לשכפל את תל אביב לכמה מציאויות מקבילות שבהן אפשר להופיע בלי להשפיע על ההופעה הבאה שבוע אחרי. הרבה להקות חושבות ש"גם ככה אין קהל" וש"מוזיקה זה לכיף", אז העבודה בצורה המפוזרת וחסרת הזיקה מתאימה להן ברמת חוסר המחושבות והזרקנות שלה. בעצם, הלהקות הללו שורפות את עצמן, לא בגלל שהן מופיעות הרבה, אלא פשוט בגלל שהן מופיעות במקומות חסרי מעוף ובאירועים חסרי סטייל. להקות חושבות שאם הן יופיעו הרבה הן יבנו קהל, אבל מה שהן לא מבינות זה שאם הן יופיעו במקומות מעניינים, בעלי הקשר אסתטי למוסיקה שלהן, שאם הן יציעו עוד דברים לקהל מלבד ההופעה, אם הם יציעו לו אופציה להיות חלק מקבוצה עם חשיבה דומה, הן יבנו קהל הרבה יותר נאמן והרבה יותר חכם. הגישה המתגנבת הזו של להופיע במקום אחד ואז שבוע אחר כך במקום אחר שאין בינו לבין המקום הקודם שום הבדל היא זלזול באינטילגנציה של הקהל, והיא ביטוי לחוסר ההבנה באיך בונים סצנה מגניבה. אפשר להופיע הרבה ורצוי לעשות זאת, אבל צריך למצוא הרבה מקומות שיש להם קהלים שונים ולא אותו קהל עייף ומדולדל במקומות שונים.
הברים ובתי הקפה המוסבים, ללא ספק מספקים יותר אקשן, ויותר אקשן זה טוב כי יותר אנשים הולכים להופעות ומתעסקים עם מוסיקה ישראלית. אבל הם גם זורקים חול בעיני האנשים שמתעניינים כל שבוע בכרוניקות של מדור ההופעות. טענתי היא שהמוסיקה העצמאית בארץ בדרכה לתעתע את הציבור הקטן שלה למצב של אטימות וחוסר עניין, מצב שבו בעלי הממון ישלטו בטרנדים, ולא העסקנים הקטנים והאותנטיים שקרובים לרחוב, בגלל שאלה יקברו את עצמם בהיפר-אקטיביות, בעוד שהעסקנים הגדולים ינצלו את המרחב הצלול לעצמם. הסיבה לכך נעוצה בצורך של המוסיקאים לנוע במרחב התל אביבי בקפריזיונריות (במקום לצאת מגבולות העיר או הארץ), צורך שהוביל ליצירתם של חללי הופעה מוסבים ברחבי העיר. אנחנו בדרכנו להפריד את הקשר האישי למקום מחוויית ההופעה. עכשיו הופעה היא דבר מובילי, וחלל הופעה הוא רק חלל. כיבוש החלל הפך חשוב יותר מהאסתטיקה שלו.
מה שלהקות צריכות לעשות זה לאמץ מקומות מסויימים לעצמן ולהטביע בהם את חותמן הבלתי ניתן להסרה. רק כשהלהקות ידעו להתמקד מספיק בשביל "לצלק" את המועדון ואת הקהל שלהן, נראה שינוי כלשהו בסצנה התל אביבית. הצורך הטבעי של להקות ישראליות לנוע ממקום למקום, כשרק שובל של תלונות על הסאונד כמו שביל פרורי לחם מסמן את דרכן, הוא צורך עמוק שאולי נוגע לחוסר האמונה של הלהקות הללו בעצמן ובאמירה שלהן. אני לא חושב שיש הרבה להקות שמסוגלות להשאיר חותם כלשהו גם אילו היו רוצות. אנחנו צריכים להתנגד לכלליות והאינטרסנטיות של מגמת המועדונים החדשים. אני לא מטיף נגד מקומות שהוסבו להופעות. אני מטיף נגד הבנאליות שלהם. אנחנו הלהקות, אנחנו מארגני ההופעות צריכים לאמץ מקומות אלה ולגאול אותם מחוסר הטעם שלהם, מהכלליות שלהם, אנחנו צריכים לעודד הזדהות של הקהל עם המקום. בארים ובתי קפה צריכים להיות דומים יותר לחניונים מעופשים ברמת הזיקה של הדיסטורשן לבטון החשוף. בעלי מועדונים צריכים לחפש במודע את אותם אנשים יצירתיים שיכולו להפוך את המקום שלהם למקום באמת מיוחד ולא סתם בית תמחוי למאותגרים מבחינה מיינסטרימית.
כל מועדון צריך שתהייה לו אג'נדה סגנונית וסטנדרטים שהם כביכול מעבר לכלכליים, אך לאמיתו של דבר כלכליים לחלוטין, משום שהם ייצרו קהל קבוע. כמו שמסעדה לא יכולה שיהיה לה תפריט של 20 עמודים שמכיל את כל הטעמים בעולם (היא יכולה אבל קוראים לזה דונר-פיצה-קבב), כך מועדון לא יכול להכיל את כל סוגי הלהקות בעולם. החוכמה היא להתמקד בסוג מסויים של אוכל ולהכין אותו טוב.
כשקובעים הופעות בחו"ל יש בכל עיר את אותו מועדון שתואם לחלוטין ברוחו את מה שאתה מחפש (לעיתים מדובר אף בכמה מקומות), הן בעיצובו הפנימי, הן באופי הקהל שמגיע אליו, המוזיקה שמתנגנת בו והלהקות שמופיעות בו (או יותר נכון, הפרומוטרים שעובדים עם המועדון באופן קבוע). בעיר כמו לונדון יש כמה. ה- Old Blue Last למשל הוא פאב להופעות ומסיבות כל יום בשבוע, שמנוהל על ידי אנשי מגזין הלייפסטייל Vice. האופי של וייס כ Trendmaker, האופי של הפרומוטרים עצמם שמחלקים ביניהם את ימי השבוע כאנשים יצירתיים עם טעם ספציפי וסלקטיביות גבוהה, האופי של המקום כלפי חוץ וכלפי פנים כשהוא מלא באנשים צעירים שרעבים למוסיקה חדשה,

כל אלה יחדיו יצרו סביב המקום "הייפ" שאפילו זיכה אותו בNME בתואר ה"פאב המגניב בעולם". ההופעות בו קטנות, הסאונד מחורבן והאנשים גסים ועומדים לך מול הפרצוף, אבל הנוף האנושי והאסתטיקה שיש לה מסר ברור ומושך, הופכים כל מגרעה שלו לתו אופי סקסי. ה Old Blue Last הלונדוני הוא דוגמא מצויינת לאיך פאב הופעות צריך לחשוב, ומה אנחנו המוסיקאים ומארגני ההופעות יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות.
נכון לעכשיו, הפאבים ואפילו חלק נכבד ממועדוני ההופעות פרופר, חסרים את אותו מרכיב חמקמק שנקרא "זהב אנושי", שיעלה אותם מסתם עוד חניה שבועית בתל אביב למימדים מיתיים. הבעיה מתחילה בנו – אנחנו צריכים להפסיק להעיק על הסביבה שלנו עם המוסיקה האלטרנטיבית שלנו ולהתחיל לעשות משהו כדי שבעתיד תהייה לנו סצנה ישראלית אמיתית, ולא סתם עוד גיאוגרפיה מדומיינת, אותה אפשר להשאיר לבעלי ההזיות שמופיעים באמפי קיסריה. עלינו "לטנף" בדימיון אנושי כל פאב ובית קפה מוסב עד שיהיו "אחד מאיתנו". אין לבעלי מועדונים בדרך כלל מושג מה קורה עכשיו באנדרגראונד, איך מגיעים לקהל, ומה אפשר לתת לו שימשיך לחזור באופן קבוע. כולנו חווינו חוויות אותנטיות ומרגשות במוסיקה עצמאית בארץ. אנחנו רק צריכים לתרגם את זה לפעולה במרחב. במקום לסרס את הסצנה, את חוסנה, את היכולת של הציבור לקרוא אותה בפשטות כמו שהוא קורא את סצנת הקלאבים או המוסיקה השחורה, בכך שנציף את הכרוניקות בעוד ועוד הופעות חסרות ייחוד וטעם בסגנון "סיים שיט דיפרנט דיי", אנחנו צריכים, כולנו, גם אלה מכם שאומרים "עזבו רק רוצים לנגן", כולם כולל אתם, במיוחד אתם, להעניק מעצמנו למקומות שאנחנו מופיעים בהם. הפטיפון הוא המקום הכי אותנטי בתל אביב לטעמי, לא רק בגלל שהוא קטן ומשקף את הסצנה בצורה הכנה ביותר, אלא בגלל שהלהקות הפועלות בו (מקליטות, עושות חזרות, סתם מתבטלות) משאירות בו את חותמן, שבות אליו כמו אל בית, ומעניקות לו עור חדש בכל פעם. אני משתמש בדוגמא של הפטיפון לא בגלל שכל המועדונים צריכים להיות קטנים ומעופשים לדעתי. אבל כולם יכולים ללמוד מהפטיפון שיעור ביצירתיות, ניהול דו שיח עם נוער אלטרנטיבי טרנדי בשפתם ושמירה על קשר עם קהל באמצעות מערכת של יחסי גומלין.
כמו בכל דבר, האחריות היא שלנו. אנחנו צריכים להבין שאנחנו פועלים מתוך פחד, או מתוך קונפרמיות. אין סיבה שכל אחד לא יוכל לחשוב על קונספטים חדשים, פסטיבלים מקוריים, רעיונות שיווקיים יצירתיים שהם גם מגניבים ואסתטיים וגם רווחיים. כשעשיתי את פולקלה בשור 3 זו הייתה המחשבה שהובילה אותי לשם. כשניסיתי לארגן הופעות בדירה בשביל המרץ עד שבאה המשטרה וסגרה, זו הייתה המחשבה שהובילה אותי. זה הרי ברור שבסבך התל אביבי הרפלקס של כל אמן יהיה לבצר לעצמו נישה ולהתרחק מהכל, לנוע ממקום למקום כמו נווד, לא לאבד דבר ולא להרוויח דבר. אבל זה רפלקס לא בריא, בגלל שאין לו המשכיות. הרבה אנשים תמיד אומרים לי שמודלים מחו"ל לא עובדים פה. זה בולשיט. זה מודל כל כך פשוט ואנושי שהוא יכול לעבוד בכל מקום בעולם. זה מודל בסיסי והכרחי, אם אנחנו רוצים אי פעם לראות את המוסיקה האלטרנטיבית בארץ משגשגת.
אני רוצה לראות אנשים שיש להם טעם טוב ואיכפת להם מהסביבה שלהם הופכים לפרומוטרים של מועדונים דלוחים שהתוכניה שלהם נכון להיום נראית כמו תמונת מחזור, מביכה ומזוייפת. כל מועדון צריך מעצב פוסטרים משלו עם סגנון ייחודי שידבר על המועדון, ליינים קבועים שהם שיתופי פעולה עם גופים אחרים, ערבים שמוקדשים לפרומוטרים שונים שלכל אחד מהם טעם מוסיקלי משלו, ערבי נושא שלא מריחים כמו נאד של וואנאבי קופירייטר. כל מועדון גם צריך לצאת ולהשפיע על הסביבה שלו, לצאת ולאתגר את המרחב.
רשימת המועדונים שאפשר ללמוד מהם על יצירת סצנה אינסופית – The Smell בדאונטאון לוס אנג'לס, Cakeshop הניו יורקי, Lemp Arts בסיינט לואיס (מקום המנוהל על ידי ילדי שכונה "עזובים"). אם כבר אנחנו חווים בתקופה זו התרבות של מקומות שניתן להופיע בהם, אנחנו צריכים לנצל את זה לטובתינו. זה אומר שיותר בעלי עסקים נואשים לתרבות. זה הזמן לתת להם את מה שהם מחפשים. זה הזמן שלנו להציע להם אירועים מיוחדים. אם יש מי שקורא את זה וחושב ש"זה לא ילך בישראל כי פשוט אין כסף ואין זמן" אז שיפסיק עכשיו. אתה חי במציאות משעממת שאתה יצרת, והקפת את עצמך בתירוצים ופוביות פרי דמיונך. אין דבר כזה שלא מתאים ליצור תרבות עדכנית ותוססת בישראל רק בגלל שאנחנו במזרח התיכון. אין דבר כזה שאין נוסחה לשגשוג בגלל ש"הקהל פה הוא 200 איש". הקהל פה הרבה יותר גדול. הרבה יותר. זה אנחנו שקטנים, זה אנחנו שמתרוצצים ממקום ריק אחד למקום ריק אחר ומאשימים את המקומות בריקנות שלנו. אני קורא ליצירת סצנה שהיא רפלקציה של מי שאנחנו באמת.