יום שבת, 7 בפברואר 2009

מדוע להקות בישראל חייבות לצאת לטורים (גרסה מלאה)

במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה שלי בחו"ל יצא לי לא פעם לבדוק את המצב בארץ דרך אתרי חדשות, פורומים ובלוגים. לא, אני לא מתכוון למצב הביטחוני. אני מתכוון למצב התרבותי, למה שקורה במוסיקה. כשאני בודק פורומים של הופעות אני תמיד מקווה למצוא דברים חדשים שקורים בתחום, לייבלים חדשים, מועדונים חדשים עם כיוון מעניין, חבורה חדשה של אנשים שרוצה לנער דברים ולעשות אותם בדרכה. אלא שהאמת רחוקה מהתקוות שלי. בדרך כלל, ההופעות הן אותן הופעות באותם לוקיישנים (לוקח איזה פריק של הטבע שיחשוב "רגע, אולי אפשר לעשות הופעות במקומות שונים קצת!"), הלהקות העצמאיות לא נראות כאילו הן צומחות או מתפתחות לכיוונים מפתיעים, לא נוצרים ערוצי תקשורת חדשים ומעניינים, אף גוף חדש ומשכנע לא קם, אף מקום חדש ומרגש להופעות לא נפתח (ההפך, המקומות המרגשים הולכים ונסגרים), פה ושם מישהו עושה פסטיבל גדול שהוא כמו צעקה בודדה, ומישהו אחר מניף דגלים עייפים של אנטי ממסדיות וצועק צעקות עקרות על חברות התקליטים הגדולות ועל תרבות הצריכה עם כמות פאתוס שהיא פשוט לא מגניבה בתחום הזה. אני תמיד מרגיש, שלפחות ברובד הסמוי, הגישה הכללית כלפי אמנות, היא וותרנית מאד, מודעת מאד למגבלות הז'אנר, ומתפקדת בציות מוחלט בתחום כללי המשחק. אם עוקבים אחרי המתרחש בסצנה לאורך זמן, כפי שאני עושה על בסיס קבוע, אפשר בהחלט לאמר, כי רוב האנשים המוגדרים כמוסיקאים עצמאיים בארץ, משלבים את המוסיקה איכשהו בחייהם, אבל המוסיקה רחוקה מלהיות חייהם – להקות בקושי מנגנות כמה עשרות הופעות בשנה ולעולם אינן צוברות ניסיון של ממש.

אני מאמין שלהקות צעירות יכולות לעשות יותר מלהופיע במועדון איקס או וויי, או בפסטיבל האינדי התורן פעם בחצי שנה ולאונן שאר הזמן במייספייס. זו הסיבה שאני כותב את המכתב הזה.

למעשה אני חושב שברגע שעזבתי את הארץ לעסוק במוסיקה "במשרה מלאה" בחו"ל , החל להתחוור לי, כי הגוף המכונה אינדי בארץ למעשה אינו עצמאי כלל ואינו מתפקד בהתאם לקודים המקוריים של אתיקת ה"עשה זאת בעצמך". האינדי דומה הרבה יותר למה שבמדינות אחרות מכונה "מוסיקה אלטרנטיבית", אלא שכאן גם אין שוק רציני לאלטרנטיבי ישראלי (ועוד פחות אחרי הניינטיז) אז גם אלטרנטיבי אי אפשר לקרוא לזה. העצמאות היחידה של האינדי בארץ היא באינטרנט, אבל ברגע שאתה נוטל את המדיום הווירטואלי מהאינדי הישראלי, אתה למעשה חושף את עצמותיו הרעועות, את אחיזתו המועטה במציאות (אני לא שוכח את הסקוואטים שבימי גדולתם עשו מצוות). כל מוסיקה שאינה מסחרית בארץ נראית ומרגישה כמו נספח של מרוץ העכברים, אמצעי לפלפול חיי הבורגנות, משהו שעושים עד שמתבגרים, משהו שהוא רחוק מדרך חיים או פילוסופיה, ובוודאי שלא קהילה עצמאית עם מערך דפוס משלה, ערוצי תקשורת משלה, פוליטיקה משלה, מועדונים משלה, אתיקה משלה, אסטרטגיה משלה. האינדי, במקום לייצר אלטרנטיבה אמיתית, מתחנן באופן תמידי על קיומו, והוא רחוק מלתבוע כבוד לעצמו מחוץ למעגלים המצומצמים של האקטיביסטים הפועלים למענו. רק במקומות כמו באר שבע או קיבוץ גבעת ברנר או יפו, תמצאו אמנים שמתייחסים למה שהם עושים כדרך חיים. הלהקה הבורגנית הממוצעת לא עובדת קשה, ולא רוצה לעבוד קשה, ואלה שכן רוצים לעבוד קשה לא יודעים איך ואין להם את מי לשאול.

פרמטרים בלתי ניתנים לערעור כמו פרובינציאליות, השאיפה לנוחות, טרור, שכנות רעה עם כל המדינות, שיתוק החושים היצירתיים תחילה ע"י הצבא ואחר כך בלימודים אין סופיים, הופכים את ישראל למקום שנוטה לשתק אמנות יותר מלקדם אותה. לא פלא שתמונת המצב בארץ בתחום שבחו"ל כבר מפותח לחלוטין, היא תמונה בלתי רציפה של כמה איים צפים של יוצרים, כמה נקודות זמן של עשייה, שגם אם מאד נרצה, לא נוכל להעביר ביניהם קווים, ולקרוא להם סיפור רוק.
מוסיקאים עצמאיים בישראל, נאלצים להתקיים ללא בסיס קונקרטי, בחוסר ידיעה, ללא קהילה ברורה, ללא תמיכה אמיתית, בלי עבר להישען עליו, ועם חשש כבד לגבי העתיד. הקהל הפוטנציאלי בישראל (ואני לא מדבר על יושבי פורומים או על שלל המומחים שמסתובבים בחולצות שחורות, אני מדבר על פלח האמצע, על מרבית צרכני המוסיקה העצמאית), סטודנטים, תיכוניסטים, פנקיסטים, היפים מזדקנים, אספני אם פי שלושים - כבר לא מצפה לכלום מיצירה ישראלית, לא תובע כלום מהאמנים, לא תולה בהם שום תקוות. רובו מעדיף להישאר בבית ולראות די וי די או לקרוא אחר כך איך היה באינטרנט. הדור הצעיר שלנו לא דפק מימיו על עור של תוף סתם כי הוא רצה, סתם צעק את מה שעבר לו בראש, נהנה כששרירי הבטן שלו התכווצו מרוב ווליום. אלה עובדות הרבה יותר מדאיגות מאחוזי הזכאים לתעודת בגרות, והתוצאות הן בשטח.
באשמת האמנים, ממש כשם שזו אשמת החברה הישראלית, שהקשר בינה לבין רוק'נרול הוא קשר של טלפון שבור, הרדיו לא משמיע או מקדם רוק עצמאי (חוץ מתחנות או רגעים ספציפיים המיועדים לכך), הטלוויזיה מאחורי הכול בעשרים שנה, העיתונים שכן מתייחסים לאינדי בכתבות שלהם עושים את זה על בסיס אקראי או עקשנותו של כתב מסוים ולא מתוך נורמה, בעלי המועדונים כמעט ולא משלמים לאמנים כי הם פשוט לא חושבים שמגיע להם, והסאונדמנים תמיד מתלוננים שחזק מדי. האמת, זה בעיקר באשמת האמנים, שלא טרחו מעולם לחנך את האנשים שסביבם.

ישראל היא מדינה קטנה וצעירה. המחסור בהבנה של המהות של הרוק וההיעדר לכאורה באפשרויות מרחביות, אלה אולי הגורמים העיקרים לפעילות המוגבלת של האינדי הישראלי, אבל הם אינם הגורמים היחידים. כדי שמדינה תצמיח דור יצרני, הדור הזה מוכרח לגדול מתוך אמונה כלשהיא, שנאה כלשהיא לסמכות, מירמור עמוק. באמריקה היה זה הכעס והתסכול שחשו הדור של סוף שנות השבעים עם הממשלה שלהם, עם החיים החומרניים, עם הסמכות הרשמית, המשטרה, הפוליטיקאים, ההורים ההיפים שוויתרו על האמונות שלהם בתמורה לחיים נוחים, שגרם לכמה להקות מהתקופה להתחיל לעשות סיבובי הופעות באופן עצמאי, לצאת נגד הדימוי המיתולוגי של מוסיקאי הרוק, ולייצר דימוי נמוך, אנושי יותר, של אמן. שלושים שנה של יצרנות אינסטינקטיבית, הביאו למצב שבו המוסיקה העצמאית האמריקאית נמצאת כיום : רשת של בתים בהם גרים להקות, בהם מתקיימים הופעות, חזרות, סדנאות הדפס ופגישות של קולקטיבים שדנים בפעילויות השבועיות שלהם, שוק אדיר של להקות, חברות תקליטים שמתחרות ומשתפות פעולה ביניהן, קבוצות של אנשים שמקדמים רעיונות מסוימים בכל המשאבים שיש להם. בגלל שהטיפוס היצרני כל כך נפוץ בארה"ב, והמפעלים הפרטיים האלה רבים כל כך, וכולם עושים את זה, בין אם זה במוסיקה, עיצוב, אמנות פלסטית או סקייטבורדים, יש ידע מבוסס יותר איך לעשות כל דבר, ומה שיוצא דופן באמת יוצא דופן. וכל מי שיצרן הוא גם ייבואן ויצואן. קיומה של הרשת מחייב מוביליות. להקות יוצאות לסיבובי הופעות אין סופיים, כי בכל חור יש מקומות עצמאיים שעוזרים ללהקות קטנות ולא מוכרות לעשות לעצמן שם, והם גם מארחים להקות מערים אחרות, מארגנים להם הופעות, ויוצרים תחלופה של השפעות באופן ישיר.


אז מהי בעצם הסיבה שבישראל, ה-מקום שבו יש על מה להתמרמר ולהיאבק, הטיפוס היצרני הזה כל כך נדיר וכל כך שברירי ? התשובה, לדעתי, טמונה בהיסטוריה של הסצנה :
המוסיקה האלטרנטיבית בארץ בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, השנים שבהם נולד הדי איי ויי בארה"ב ("פילוסופיית ה"עשה זאת בעצמך" של הפאנק), נוצרה ע"י אנשים שראו להקות אלטרנטיביות בחו"ל (ארה"ב ובריטניה), וייבאו לארץ גרסא מעוברתת של מה שהיה בחוץ, רק בלי הפילוסופיה הפרקטית. האמנים האלה צמחו במועדונים המסוימים בתל אביב שהיוו אז את עמודי התווך של התרבות ה"אחרת", ומשם עברו בהדרגה למיינסטרים או שנשרו לחלוטין מהמפה. המרד של אלה שצמחו הפך, או היה מלכתחילה, עניין של דימוי. כמעט אף אחד מהם לא נשאר במעגל המועדונים הקטנים והאנשים הקטנים, אף אחד מהם לא שאף לפתח משהו איכותי בתחתית, קריירה של מחאה. אלה שכן נשארו בעולם התחתון של המוסיקה הישראלית הן דמויות שלא זכו למספיק התייחסות בקורות התרבות הישראלית שכל כך אוהבת להתעלם מהרדיקלים שלה. אני חושב שאפשר לומר, שלא היה מעולם שוק לאנדרגראונד בישראל. פה ושם היו מונופולים, אבל תעשייה, תחרות, דו-שיח, אלה לא היו מעולם. אולי זה בגלל שגם תעשיית המיינסטרים לא השתוותה למימדי חברות התקליטים הגדולות בארה"ב ולא היה למוסיקאים אז כלל צורך במרד מאורגן בתעשייה, מקסימום בהורים שלהם או בצה"ל. הפאנקיסטים של שנות השמונים, לא התעניינו במוצהר באספקט האידיאולוגי של מה שהם עשו ולכן לא העתיקו לישראל את מהות מהפכת הפאנק בתחום הייצור. את הסאונד והלבוש, כן, אולי גם את הקומונות, אבל את ההופעות בבתים, את ההדפסה העצמית של תקליטים, את סיבובי ההופעות, את החתרנות והנכונות לשים את הכול על משהו, לא. בעצם, רק כשהאינטרנט הגיע, בשנות התשעים, התחיל תהליך דומה למה שקרה חמש עשרה שנה קודם בארה"ב. האינטרנט גישר על חוסר היכולת לנסוע למרחקים גדולים בישראל, קישר אותנו לרשת כלשהי, אישר עבורנו כי איננו מפגרים לחלוטין אחרי העולם, ממש כמו שעשו הכבלים כמה שנים לפני כן, וזה כנראה עודד מעין מיני-רנסנס של חברות תקליטים קטנות ולהקות אינדי שנמשך עד היום. אבל מה שהאינטרנט בעיקר עשה, זה נתן לכל אחד שרצה, כלי זול מאד שבאמצעותו ניתן להפיץ מוסיקה לאנשים אחרים. מי שפנטז על להיות עצמאי כבר לא היה חייב לעשות את זה פיזית, זה נעשה כל כך קל עד שהיום כבר יש את סוניק-בידס או מייספייס שיעשו את זה בשבילך, אתה אפילו לא צריך לבנות את האתר. התרבות העצמאית בארץ נשענת כמעט לחלוטין על מהפכה מקוונת (אתרים להורדת שירים שפתחו את אוצר המילים כמו תיבת פנדורה) וטלוויזיונית (אם-טי-וי, עד שהפסיק להיות מגניב, השפיע קשות על שנות התשעים פה). במצב הזה, אתה יכול בהחלט לצפות שטיפוסים אוטרקיים, יצרני תרבות עצמאיים, עם אידיאולוגיה וידע איך לבצע דברים מסוימים פיזית (דה אולד פאשונד ווי), יהיו נדירים, לא יתוגמלו כי זה לא פופולארי, ולבסוף יזנחו את מה שהם עושים מתוך ייאוש או עוני, והלייבלים הווירטואליים ימשיכו להתקיים לנצח בריק. היו כמה חברות תקליטים קטנות ויצרניות שכל אחת מהן קמה כשקראו לה ונפלה כשיצאה הרוח מהמפרשים. טיפוסים חזקים, עצמאיים, אנשי אולד סקול, בעלי ביטחון עצמי וניסיון ארוך אין כמעט בשטח, או שהם כבר לא פעילים. בהיעדר של מוסיקאים שאיכפת להם מדור העתיד, מוסיקאים ש"עשו זאת בעצמם", לפני האי מייל, לפני הפלאפונים, בלי מותרות, וסאונדמנים, ועוזרי הפקה, אנחנו מוצאים את עצמנו בהווה מאד מפונק, מאד לא עקבי, שבו עבודה קשה מוחלפת בקונספטים עיצוביים והצורך הבסיסי בקהילה מוחלף בהסתגרות והתבדלות בנישות (רק אם פתאום מישהו עושה "מפגש-רשת" או איזה פסטיבל אינדי, אז פתאום העיניים נפתחות וכולם נעשים ליום אחד מאד קהילתיים ומלאי תקווה).

אני מאמין כי המוסכמות הישראליות שאותן צריך תחילה לבעוט מהחלון, הן המוסכמות של הסצנה האלטרנטיבית. צריך קודם לעמת את המורד עם עצמו. צריך לשנות את האינדי מבפנים, לנתק אותו מהאייפוד, ולחבר אותו לחוויות אותנטיות. והלהקות הן אלה שחייבות לקחת על עצמן את האחריות לעשות את זה.
בארץ הדבר קשה עד בלתי אפשרי. פשוט אי אפשר להתחיל לחשוב אחרת מבלי לצאת החוצה רגע ולהסתכל פנימה - לכן אני חושב שלהקות חייבות לצאת לטורים. ברגע שלהקה תצא מהסביבה המוגנת הזו של העשייה בישראל, ותכנס לטריטוריות בלתי מוכרות, בהן עשייה עצמאית נפוצה, פופולארית ומגוונת מאד, אני מאמין שמשהו חיובי כבר יקרה לה בלי קשר לאם ההופעות היו מוצלחות או לא. אם הרשת העצמאית בארץ לא קיימת או ממש בחיתוליה, אז להקות ישראליות חייבות להתחבר לרשת העולמית, באירופה, בארה"ב, וללמוד כיצד תרבות אלטרנטיבית אמיתית מתנהלת, כיצד נוצרים מצבים יוצאי דופן מאנשים עם ניסיון. איך הצלחה במה שאתה עושה באמת מושגת. את הערך האמיתי של עבודה, ואת ההבנה העמוקה של המהות של מה שאתה עושה כמוסיקאי.
כמובן שיש הבדל בין טור פעם בשנה של שבועיים באירופה לבין חיים שבנויים כדי לאפשר סיבובי הופעות ארוכים וצפופים. אלה שתי אסכולות מאד שונות, והראשונה הרבה יותר פופולארית בארץ מהשנייה. למעשה האסכולה השנייה כמעט ולא קיימת בארץ בתחום האינדי. ללהקות רבות המצב של סיבוב הופעות קצר, נאמר באירופה, פעם בתקופה ארוכה, ריאליסטי ונוח יותר והאלטרנטיבה הפסיכית של טורים האורכים חודשים פשוט בלתי אפשרית (או לפחות נראית ככה). אני משתייך לאסכולה השנייה. כמובן שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו ואין להקה עם מצב דומה ללהקה אחרת. אבל אם מדברים תכלס, טורים קצרים ואקראיים ללא אג'נדה של ממש לא שונים בהרבה מגיחה מזדמנת של להקה תל אביבית להופעה בחיפה או באר שבע. לטעמי, החשיבות האמיתית של סיבובי הופעות ארוכים, מעבר לחשיבות המקצועית שלהם כהזדמנות גדולה יותר להתחכך בחברות תקליטים, סוכנים ושאר גורמים של התעשייה (שבדרך כלל יושבים באמריקה ולא איכפת להם מלהקה זרה אלא אם כן ראו אותה מופיעה או שמעו עליה מחברים) היא באינטנסיביות שלהם, שהולכת ומבטלת את החוצץ הקיים בין ה"אני" לבין "מה שאני עושה". להקות שמנגנות מאות הופעות בשנה לא רק לומדות המון על עצמן, הן גם מתמקצעות עד שכל אבריהן מורגלים במוסיקה לחלוטין, דבר המבטל עם הזמן את התחושה שמוסיקה היא משהו לשעות הפנאי. ברגע שהיא הופכת לחלק אינטגראלי מהאופן שבו חיים, כל הפרספקטיבה של המוסיקאי משתנה. להקה שמתרגלת לנגן מעל 100 הופעות בשנה כבר לא תסתפק בהופעה בחודש בארץ ותחפש דרכים לגוון. כאן מתחיל השינוי. באנשים שחוו משהו דחוס ורגשי מאד, בתקופה של עצמאות אומנותית אמיתית, ואז נפלטו בחזרה למציאות בישראל. אלה האנשים שעליהם תשען תעשיית האינדי העתידית שלנו. אלה אנשים שכבר לא יתנו לסאונדמן להגיד להם שזה רועש מדי, או לבעל מועדון לחמוק מתשלום, או לקהל להישאר אפאטי. אלה להקות שישברו מוסכמות ויפרצו לתחומים שקודם לא פרצו אליהם.


בטור למדתי איך משהו עצמאי יכול להתקיים מבלי להיאבק כל הזמן על צדקתו, שהוא יכול פשוט להתקיים בכבוד ולהמשיך לעשות את שלו ולקיים את עצמו. שחייבים להיות דברים כאלה בנוף, או שכולנו נהייה חולים. זה אחד הדברים הכי חשובים ומהותיים שהבנתי מהסצנה בחו"ל - התפקיד של האינדי הוא לא להתמרמר על הכוחות שהורסים לנו הכול, כמו אלה עם הכסף או היאפים, המטרה היא לא להתסיס בוהמה חדשה שתייצר עוד מקומות אליהם אנשים מגניבים יכולים לצאת ביום חמישי. אינדי אמור לגרום לנו להרגיש טוב בכך שהוא נותן לנו אפשרות לבטא את עצמנו מבלי שיגידו לנו שזה לא פראקטי או בלתי אפשרי. אינדי זה יצירה עצמאית שבאה להציע משהו אמיתי יותר במקום מה שדוחפים לנו, משהוא שהוא תוצר של אינסטינקטים, משהו ראשוני, שמושך אותנו אליו, גורם לנו להתאהב בו בתמימות. לא בגלל שזה פוסט פאנק או שוגייזר עתידני. בגלל שזה הדבר האמיתי ואין לו שם בכלל.