הצורך בעיתונות מוסיקה

אחד הדברים שצריך להבין לפני שבכלל מתלוננים שיש בעיה בסצנת המוסיקה בארץ, הוא שבכלל אין שיח בארץ בתחום. העיתונות שאליה פונים בדרך כלל גופי מוסיקה בארץ לפרסום אירועים, איננה עיתונות מוסיקה פרופר. מדובר בעיתונאים בודדים או עורכי מדורים אליהם מגיעה כל האינפורמציה מדי שבוע. אחרי שכל המידע נכנס, תפקידם הוא לסנן ולסגנן אותו לשני עמודים של מדור מוסיקה בעיתון מסחרי גדול שמקצה חלק קטן מאד ממנו לדיון במוסיקה. המקום הקטן הזה שמוקצה למוסיקה אלטרנטיבית , גורם לכך שהעיתונאים האמונים על מחלקות אלה אינם מתמקצעים בתחום ידע מסויים, אלא נאלצים מדי שבוע לברור מתוך ערימה גדולה כמה דברים בצורה כללית, לסקר אותם על פי תחושה, ובדרך כלל על פי בקשת עורכיהם, גם לא לשוב ולכתוב על אותו נושא כדי לא לייגע קוראים או חס וחלילה לשדר משוא פנים. כך אנחנו מקבלים עיתונות מוסיקה שצריך לחפש אותה בנרות, כי היא קבורה בין המסיבות לבין מדור משפחה, שאינה עקבית ולפיכך גם אינה מעמיקה, שאין לה מקום להציג עצמה בכבוד לקוראים, ומשמשת יותר כמדריך סופ"ש ממקור ידע וחדשנות. וזו אינה אשמת העיתונים או העיתונאים. הם עושים עבודת קודש עם ערימות המידע שמגיעות אליהם במייל ובדואר כל יום. האשמה מוטלת אך ורק עלינו. על הלהקות, המוסיקאים והלייבלים, שלא השכילו להבין שכדי שתהיה תרבות משגשגת צריך לעודד דיון בנושא.
ואי אפשר לפתור את העידר העיתונות באמצעות פורומים, בלוגים ואתרי תוכן. האינטרנט הוא אכן ים אינסופי של מידע , ורבים יאמרו לי וודאי שמי שרוצה ללמוד על מוסיקה חדשה יכול להיכנס לאינטרנט ולגלוש עד מחר בין אתרי החדשות ועיתונות המוסיקה הבין לאומית. אבל אני לא בולע את זה. האינטרנט היא גלולה מרה מאד ותחליף די תלוש כשסביבך אין שום דבר שיתן קונטרה במציאות. אני רואה הרבה צעירים שנוסעים לאירופה לפסטיבלים ומסתובבים בערים גדולות לקנות בגדים ונעליים ותקליטים ואז חוזרים לארץ ישר למחשב כדי להתלונן בפורומים שאין כאן סצנה. כל אחד שאוהב מוסיקה וצורך מוצרי תרבות היה רוצה למצוא דברים מגניבים ליד הבית. אני ראיתי אנשים שלא נחשפו מעולם לאנדרגראונד בארץ נקלעים בטעות להופעה ואחר כך באים אל הלהקה לספר להם שהם נדהמו לגלות שיש דבר כזה בארץ. אנחנו תמיד מעמידים את עצמנו בעמדת נחיתות בכל תחום, ובתרבות פי כמה וכמה יותר. אנחנו רגילים כל כך לשנן את המנטרה הזו שאין לנו תרבות מקורית משלנו ולשאול את עצמנו שאלות מלגלגות כמו "מה זה מוסיקה ישראלית בכלל". לטעון שהדברת באינטרנט היא תחלופה ראויה למגזין רציני עם תמונות גדולות וסקסיות, הרחבות של יותר מכמה עמודים, פוסטרים ועשרה עמודים לפחות בסוף עם ביקורות אלבומים, פשוט ממשיך את אותה מסורת מקומית של חיפוף, זרימה, ובעיקר חוסר אמונה בעצמנו.
כשפאסט מיוזיק התחילו להוציא וינילים פה בתור עיקרון, היה לזה קצת הייפ ודיבור בעיתונות. מביני דבר שהקשר בין אינדי לויניל טבעי אצלם, אפילו שמחו קצת שמישהו הרים את הכפפה והחזיר את הויניל הישראלי. אבל איפה כל זה עכשיו? איפה אותם עיתונים ומביני דבר עכשיו, כשכל מה שאפשר להשיג בשוק העצמאי זה דיסקים צרובים עם קצת עטיפה ופלסטיק? איפה הרומנטיקה עכשיו? איפה האתיקה? האם הרציונאל שאפשר להוריד הכל מהאינטרנט קבר אותם לחלוטין? נראה לי לפעמים שאנשים מסתכלים על העבר הקרוב שלנו במוסיקה, כמו למשל על גל הלהקות בניינטיז או תקופת השיא של פאסט מיוזיק ופאקט רקורדס, כפי שהם מסתכלים על רצח רבין. זה כמו סוג של דחייה. משהו שניסו ולא הצליח, משהו שכרגע משתמר בזיכרון הקולקטיבי בתור סם מרדים למצפון כדי שנוכל לומר שהיה ועכשיו אין. לדעתי , היעדר השיח במוסיקה הוא תולדה של רגש זה. למה שיהיה פובליציזם בתחום המוסיקה או אפילו תרגומים של כתבי יסוד בתרבות הפאנק, ההארדקור והרוקנרול אם כל הזמן מרחפת מעלינו התחושה שהכל כבר בעבר, ושאנחנו דור לא מקורי שנידון לנצח לזון משאריות של ענקים. המוסיקה העצמאית בישראל לא משדרת חיוביות ולא מסתכלת אל העתיד. היא עסוקה בעיקר ברפלקציה עצמית, התרפקות על העבר ומחזור מוסיקלי כפייתי ללא שום יומרה או סנסציה או אמירה ברורה, והמקרים הבודדים שלא עונים למודל זה קבורים תחת הררי המקרים שכן.
האינטרנט והאופי חסר השאיפות של מרבית האנשים שנוגעים למוסיקה בארץ, הם רק הכנה לטיעון הכלכלי שהוא אבן היסוד של כל מי שנוגע לאינדי בארץ. קהל היעד של המוסיקה הוא קטן, מעט אנשים מגיעים להופעות, לכן אי אפשר להתפרנס ממוסיקה בארץ וכמובן אם אי אפשר להתפרנס אי אפשר לעשות את זה לעומק וברצינות. החלק האחרון של טיעון זה נכון. אם אי אפשר להתפרנס מזה, אי אפשר לעשות את זה ברצינות. אבל החלק הראשון, זה שטוען שקהל היעד הוא קטן, הוא יותר התבכיינות מעובדה. אחד המיסקונספציות של האינדי הישראלי ומי שמתחזק אותו, הינו העדר ההתייחסות אליו כאל עסק שצריך לשגשג, להתרחב. בדרך כלל מתייחסים לאינדי כמיזם רעוע, אמיתי וכנה משום שאין לו יכולת להרוויח, אבל רעוע, מט ליפול. ראייה זו היא הסיבה העיקרית שאי אפשר להתפרנס ממוסיקה אלטרנטיבית בארץ. כולם, החל מהקהל וכלה בלהקות, בהנהלה שלהם, בלייבלים שלהם, לא מאמינים שיש בזה פרנסה או תקווה. הטקסט הסמוי מלא יאוש ועייפות. יש שאומרים שזה לכיף, יש שאומרים שזה למען האמנות, אבל אף אחד לא מעיז לומר שהוא עושה את זה כדי להתקיים. זה לא נחשב מכובד. לפעמים נדמה לי שהגענו למצב שזה נחשב מגניב שהמועדון לא משלם ללהקה, או שאף אחד לא מתייחס לאלבום טוב שהוקלט או שלהקה לא עושה כלום ולא עובדת ולא מופיעה. אולי במיינסטרים יש אנשים שמעידים על עצמם שהם מתפרנסים ממוזיקה. גם הם נאבקים וגם להם לפעמים אין הרבה קהל והם צריכים לעבוד בעוד עבודות, אבל הגישה שלהם, לעומת האינדי, היא תמיד של דיי-ג'וב. מוסיקה עבורם, היא עבודה, וזה עושה את כל ההבדל. כשאני יושב לחשוב על אירוע או קונספט, או מנסה להציג להקה לעיתונות, כשאני אורז חבילה לעיתונות, או מציע משהו ללייבל מחו"ל, אני מנסה להיות הכי יצירתי שאני יכול להיות, כדי שהעניין ימשוך כמה שיותר אנשים, יקבל כמה שיותר חשיפה, וילהיב את אותם אנשים שהאינדי בדרך כלל מוותר עליהם כי הוא חושש שהם לא יהיו בעניין. אני מתייחס למה שאני עושה כעבודה שבה התוצאות צריכות להיות אופטימליות. פסטיבלי אינדי מהשנים האחרונות, הופעות מחו"ל שהגיעו לאחרונה, להקות מהתקופה האחרונה עם הייפ שחוצה קווים אדומים, כל אלה מוכיחים לנו היום שכל ההנחות של האינדי מפעם כבר לא תקפות, והגישה העצלנית לא תופסת יותר. המסכנות והאיזוטריה הם לא ברירת המחדל יותר. אני חושב שאנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש שבו האינדי כבר אינו ערימה כללית של יוצרים חסרי ממון או שאיפה, אלא מכונה יצרנית ומאד פרטיקולרית שיכולה להניב רווח ולצמוח. זה מצב חדש שמשאיר את עיתונות המוסיקה הכללית מאחור משום שהיא הייתה רגילה עד היום לסווג כל דבר עצמאי כ"שונות". קורים כל כך הרבה דברים עכשיו בסצנת ההארדקור, להקות מנגנות חזק יותר ומהר יותר מאי פעם, הרבה להקות פאנק ורוק יוצאות לחול בכוחות עצמם וזוכות להערכה ברחבי העולם, מועדונים כמו הפטיפון מגדלים דורות חדשים של טינאייג'רים זועמים, כנים ויצירתיים, ובעיתונות שלנו עדיין מתייחסים לאינדי כמו לילד המיוחד בכיתה עם פינות מיוחדות ללהקות חדשות, כתבות מביכות עם שאלות כמו "אז מה אתם מנגנים" או "מי אתם", עשרות אלפי שקלים שנזרקים על פרוייקטים המיועדים לצעירים אבל מדברים בשפה של מבוגרים שאבודים בעולם חדש.
המדיה היא שמעצבת את אופיים של הדברים. הרבה לייבלים אמריקאים מפורסמים התחילו בתור עתוני חובבים, ביניהם טאץ' אנד גו וסאב פופ. ללא מדיה רצינית ועקבית בתחום המוסיקה, תמיד נחשיב את מה שאנחנו עושים כבר חלוף ולא שווה מאמץ ארוך טווח. לייבלים בארץ קמים ונופלים כמו ממשלות באיטליה כי תמיד נדמה שלאף אחד לא איכפת. זו תחושה שהיא תוצאה של חוסר בתקשורת, או תקשורת שלא מתאימה לאופיו של האינדי. למעשה מה שאני אומר זה שאנחנו צריכים עיתונות אינדי, כמו בכל מדינה שבה יש סצנה. העיתונות החדשה הזו תשמור על הקהילה שלנו קרובה יותר, מעוניינת יותר, ומעודכנת יותר בצורה הטבעית ביותר, כפי שאנו מתעדכנים כל בוקר עם עיתון וכוס קפה. עיתונות אינדי תעביר מסר ברור יותר של מוסיקה עצמאית שהיא לא אליטיסטית אלא באה ממקום של מכנה משותף נמוך, ממעמד אמנים-פועלים. כרגע כשדיסק חדש יוצא בארץ, או שאף אחד לא שומע עליו או שמי ששומע עליו מקבל אותו מלמעלה, הלייבל שבו הוא יוצא לא מייצג שום דבר פיזי או אמיתי. הלייבל הוא קונספט או אידאולוגיה או כוונה משותפת של כמה אנשים. לייבלים ישראלים מופשטים כמו אתרי האינטרנט המייצגים אותם בעולם הוירטואלי. עיתון מודפס שונה בתכלית מזה. עיתון אינדי מודפס יהיה הצהרה חייזרית ונפרדת מכל מה שהיה פה אי פעם בתחום, ואולי בגלל זה דפוס עצמאי הוא דבר כל כך חשוב פה. הרי יש סיבה שרק בסצנת הפאנק הישראלית יש עיסוק בהדפסי משי להופעות ובאינדי עושים רק פוסטרים דיגיטליים. הפאנק, בניגוד לאינדי, הבין מזמן שמוסיקה היא תחום ארצי, שעשה זאת בעצמך גם אומר שצריך לעשות דברים באמת, שיש לעיצוב כרזות, והקמת פסטיבלים בטבע, ועשייה קולקטיבית הרבה יותר השפעה על הסביבה מהישענות מלאה על הרשת ועל כמה שהלהקה שלי דומה לסוניק יות' או כמה חברים יש לי במייספייס. אני מעיד מניסיון אישי, שהופעות פאנק והארדקור הם הדבר הכי קרוב להופעה שיש בארץ. שאר האירועים הם מפגשי רשת או שורות בודדות של אנשים שבוהים בחלל ולא זזים סנטימטר ממקומם עד סוף ההופעה ולפעמים גם זה לא, משום שהם אינם יודעים כיצד. טבעת הפאנק חזקה מרשת האינדי בגלל שהפאנק קיים בצורה חזקה יותר במציאות. הפאנק יצר לו פינות אמיתיות בעיר, מסורות אמיתיות, דפוס אמיתי שנקשר לאתיקות מאירופה וארה"ב ולעבר שלו. האינדי הישראלי לא עשה אף אחד מהדברים הנ"ל והוא סובל כיום מקהלים מדוללים, עייפות ממנו בתקשורת ומאבק וירטואלי לפופולאריות שתלוש מאד ממה שקורה באמת באנדרגראונד.
כבר כתבתי בעבר שכדי להתקדם להקות שלנו צריכות לסוע לחו"ל. אני עדיין עומד מאחורי זה. אבל יש דברים שאפשר וצריך לעשות לוקאלית. דפוס עצמאי הוא אחד מהם. אני ראיתי בעצמי אנשים פרטיים מדפיסים עיתונים במשי או על נייר גלוס בעזרתם של מפרסמים ותמיכה מפה ומשם. זה אפשרי ונחוץ, שלא נרדוף כל פעם שיש אירוע אחרי העיתונות הכללית, שנשמור על קשר עם הקהל שלנו בצורה עקבית, שלא יוכלו לבטל את נוכחותו של האינדי בארץ באותה הקלות שבה אפשר למחוק דואר אלקטרוני. עיתון מודפס יוביל לדעתי ליותר פוסטרים מודפסים, יותר נוכחות פיזית של המוסיקה העצמאית, פחות השענות על האינטרנט ויותר על מה שקורה ברחוב ועל מה שאתה יכול לתרום למה שקורה, פחות הוזלה של האינדי תחת הכותרות האופוטרופסיות של העיתונות המסחרית. צריך לחדד את האינסטינקט הבסיסי של האינדי לעצב לעצמו את הדימוי שלו. כרגע השריר שאחראי על זה מנוון מחוסר שימוש. צריך להתחיל להפעיל אותו באופן קבוע, לעצב אותו כך שיתפוס את העין גם של אלה שאנחנו, בתור אנשי אינדי, מעולם לא חשבנו שיתעניינו בהופעה של מוסיקה חדשה. רבבות של סטודנטים, אנשים אופנתיים, צרכני מוסיקה, אנשי אייפוד, סקרנים ואלטרנטיבים מסתובבים בארץ, לא מודעים כלל לקיומם של להקות אינדי בישראל. לא מודעים כלל לדברים המסעירים שקורים בעיר בתחום המוסיקה. עיתונות עצמאית עם סירקולציה רחבה תגיע גם אליהם. צריך להיות חכמים וסבלניים, זה לא יקרה מיד וזה יצריך המון עבודת רגליים, אבל בסופו של דבר, עיתון מוסיקה עצמאי יביא שינוי מבורך ויקדם את תחום המוסיקה בישראל. עיתון עצמאי יהיה סוג חדש של פרופוגנדה מרדנית, והרי זה כל מהותו של האנדרגראונד.